עוד לפני הסכסוך הרוסי-אוקראיני ומשבר האנרגיה, הודגש כאן המפוצץ של מדיניות האנרגיה היחידה לכאורה של גרמניה.
גורם הפיצוץ שלא הבחין בו על ידי אסטרטגים ואנליסטים היה Northstream2, יצירה עצומה וחסרת תועלת על פי כל היגיון טכני ורווחיות מהירה, אבל היא הייתה חלק מאסטרטגיית הבידוד של אוקראינה ושל הווסלים הסובייטיים לשעבר של ברית ורשה, כמו גם סמל ואפותיאוזה של האיחוד הרוסי-גרמני, ולבסוף מלכודת שבה נפל ביידן - הן כדי לפשר מערכת יחסים חדשה אפשרית עם גרמניה והן מסיבות אבסורדיות של הפוליטיקה הפנימית של ארה"ב.
Il Northstream2 - התחיל ויושם במימון גרמני, כמעט כאתגר במלוא עוצמתם של הסנקציות נגד רוסיה - זה סימן, כמעט בתוך אדישותם של רוב השותפים האירופיים, שינוי היסטורי בעמדה הגיאופוליטית הגרמנית, שמטרתו תמיד לגאול את הסימנים והתניית התבוסה במלחמת העולם השנייה ולכן נענשה בשלילת יכולות אסטרטגיות/צבאיות אוטונומיות, רק משוללות לכאורה חשיבה אסטרטגית אמיתית.
בעשורים האחרונים של המאה העשרים, האסטרטגיה הגרמנית לא הייתה צבאית אלא פיננסית: הרבה לפני המטבע האחיד, מטבע החליפין שהחליף את הדולר, בעיקר ביחסי מדינות אירופה (עוד לפני האיחוד האירופי) היה המאפיין, ו המרק היה המטבע השני במדינות הבלקן והמזרח, לאחר התמוטטות ברית המועצות.
ההתפשטות מזרחה ודרום מזרחית של גרמניה שלא הצליחה עם ה Blitzkrieg, התנהל עם המרק, שבמקביל הפך להתניה כלפי השותפים האירופיים שהכפיפו את עצמם למטבע יציב להחלפותיהם; כל זה התגבש לבסוף עם המטבע האחיד, האירו כשיבוט של מארק (עם יתרונות עצומים לגרמניה).
המטבע הגרמני היווה מנוף לבניית השפעה גיאו-פוליטית גרמנית מחודשת, ואפילו עם המטבע האחיד איתנות הפיננסים הגרמניים עלולה להפוך כמעט לסיכון, נכס שיש לשחק בו אם היה רצון חדש בברלין להביע כוח.
מדיניות גרמנית שהיא רק מעורפלת לכאורה, המסוגלת במקום לבחור את ההזדמנויות של הרגע במידה נאותה למעמדה, מפעם לפעם ליישר קו (ללא כניעה) עם ארצות הברית, לנהל את המשאבים (גז, אנרגיה). ) של היריבה ההיסטורית, רוסיה, להכניע אותה מבחינה תעשייתית, ואז לסחור (כסף!!!) עם המתמודד של כולם, סין.
לא חוסר החלטיות רב שנתי, שכן כמה משקיפים רצו למזער את הבלט יוצא הדופן הזה בצורה הצדקת, אלא גיאוסטרטגיה וגיאופוליטיקה מתוכננת היטב, מתמדת, בהקלה השהות הארוכה בצמרת גרמניה של הקונסורציום שהועיל ביותר (לנוכח סכסוכים לעניין !!!) של התנהלות זו.
מדיניות מעורפלת שכבר הוכיחה את עצמה מועילה (וקוהרנטית עבור גרמניה) במקרה של הסנקציות על רוסיה בעקבות הפלישה לאוקראינה והסיפוח בפועל של קרים: דבקות רשמית בסנקציות, אך טריאנגולציות מיידיות וקריצות ושאננות במדינה. ההקשר של שימור הקיים ויחסי הכוחות (מקסימום בטיפול בנושא האנרגיה, תמיכה ברוסיה שרווחתה מבוססת על נוחות ולא על ייצור) אשר עבור גרמניה תורגם לאקסיומה: מקסום היתרונות , מבלי לשלם הוצאות.
הצלחה, כמעט עצמאות אסטרטגית שיצרה חיכוך עם בעל הברית האטלנטי המסורבל אך לא תמיד הועילה לאיחוד האירופי.
גרמניה הוכיחה את עצמה כמעצמה היחידה שיכולה לערער את ההגמוניה של הכוכבים והפסים ביבשת, קורצת והראתה את עצמה מוכנה ללחוץ יד למעצמה הרוסית, ולא נכשלה בהשקלה, הן בעתיד המיידי. למחר.
אותה צורה ואותה נוסחה לקביעת מחיר הגז באירופה הייתה ומהווה הדגמה של אסטרטגיה זו, הודות להתפטרותן של שאר מדינות האיחוד האירופי, משלחת כמעט ריקה, על נפחים, מחירים, צורת מיקוח שהתפתחה בצורה בלתי מוסברת לחוזים לְזַהוֹת
ארה"ב הבינה את האסטרטגיה, בדאגה רבה, וקיבלה את המסר: ההצעה לשותפות סחר והשקעות טרנס-אטלנטית (TTIP), שהושקה ב-2013 ונמחצה, ברגע שאין להכחישה של קיפאון כללי במשא ומתן, הגיעה. מאוגוסט 2016 בהכרזה חד צדדית של סגן הקנצלר הגרמני.
זה היה אמנה טרנס-אטלנטית שמטרתה איזון שקשה מאוד להשיג, אבל ברור ותמיד מתנגדת לגרמניה: כישלונה הוביל לתגובה הכמעט הומוריסטית של ממשל טראמפ על יישום החובות, והיום להעלאת המשברים. מוביל למהדורה מחדש בלתי נמנעת שלה, גם אם מוגבלת, עם פחות כוח מיקוח אירופאי
כיום, עם חילופי הממשלה הגרמנית וההתרחקות ההולכת וגוברת מ"ממלכת מרקל", עלולה להיווצר רגישות קהילתית גדולה יותר, אך תמיד ניכרים אינטרסים מפלגתיים: בדיוק ברגע שבו משבר הגז, חלופות האספקה הנחוצות נמצאות. סוף סוף נפתחה, והמועצה האירופית מכירה בטיפולים מיוחדים למדינות המושפעות ביותר (ספרד ופורטוגל אך באופן מוזר לא איטליה) המאפשרות להן לנהל באופן עצמאי מחירים (ולכן עלויות, גם כרכישות, שכן "לתמהיל האנרגיה של חצי האי האיברי יש חלק גדול של אנרגיה מתחדשת עם מעט חיבורים") מדינות האיחוד האירופי נותרו חלוקות באשר לפתרונות להתמודדות עם העלייה במחירי הגז.
גרמניה והולנד מתנגדות לצעדים לקביעת מחיר הגז - רצונן המסורתי - ולרפורמה בשוק החשמל על ידי ניתוק עלות הגז מזו של החשמל.
לכן, יש להדגיש בדאגה את הצהרתו של קנצלר גרמניה, אולף שולץ, בתום הפסגה האירופית האחרונה, כאשר חזר והדגיש כי "גרמניה ומדינות אחרות סקפטיות בכל הנוגע להתערבויות בשוק האנרגיה מכיוון שהאספקה נמצאת בסיכון ואין השפעה בת קיימא על המחירים".
קולות מתעניינים, אולי יותר מדי מתעניינים וחלק מאותו אנטי-אמריקאיות סמוי תמיד, שמטרתם להדגיש מעבר כביכול מתלות אחת לאחרת: זה לא נכון רק מכיוון שזה לא יהיה קשר "נוקשה" של תלות, כגון ניתן להעביר צינור גז, וספינות לספקים שונים, אבל למה לנו סוף סוף לצאת מהמנגנון הפרוורטי הזה, שנשלט על ידי גרמניה והולנד, אשר התנה (תמיד כלפי מעלה) את מחיר הגז באירופה (עד לנקודה שלפני משבר, ה costo בשוק האירופי היה חמש פעמים גבוה מהעלות היקרה ממילא של מעט הגז המופק באיטליה משדות לאומיים).
בהצהרות האחרונות, הן של המועצה האירופית והן בתום הפגישות הבילטרליות של האיחוד האירופי-ארה"ב, עומדים על כך שהמחיר חייב להיות "נגיש".
לפי ההסכם (שהוא פוליטי ולא מסחרי) גיבוש המחיר "צריך לקחת בחשבון את מחיר ספוט הגז הטבעי של Henry Hub וגורמים מייצבים אחרים".
L 'הנרי רכז הוא מחיר הייחוס של גז אמריקאי, בעל מחירים נמוכים היסטורית מ-TTF (המחיר האירופי שנקבע בין גרמניה להולנד).
במקביל לעסקה, מחיר Henry Hub - שעלה ספקולטיבית בעקבות העסקה - היה נמוך כמעט שבעה ממחיר ה-TTF.
ההתייחסות אינה חובה, בהיותה מווסתת על מחירי ספוט, והאיחוד האירופי עצמו שם דגש על הפן המרגיע, שאמור להועיל לחברות האמריקאיות עצמן ולהפוך את מכירת הגז לאירופה למעניינת בפרספקטיבה של ביקוש יציב בטווח הארוך. טווח.
לא רק שחוזים ארוכי טווח מקבלים מחירים נמוכים יותר מאלה נקודתיים, אלא שניתן לשלוט עליהם עוד יותר הודות לסעיפים "קח או תשלם"התאפשר הודות ליכולות האחסון האירופיות, המיוחסות לגרמניה ולאיטליה.
תפנית בהתקשרות ובתמחור (הארה"ב לא לוקחת בחשבון את ההשמצות, ההיטלים והספקולציות הנובעות מהטירוף הדמגוגי/סביבתי ששלט בענייני אנרגיה באיחוד האירופי, לפני כן עם ה-20-20-20 המקובל אפילו ולאחר מכן עם השטויות של היעדים של 2030 ו-2050.
במקביל לגילויי הגז הללו, הודעתה (ובתקווה ההחלטה) של ממשלת גרמניה שהיא רוצה להיות כמעט עצמאית מנפט רוסי עד סוף 2022 ומגז בששת החודשים הראשונים של 2024.
עם היפוך כיוון מוחלט זה, על מנת למנוע מתחים ותגובות רוסיות, עדיין יהיה צורך להעריך את ההזדמנות והנוחות של ההפעלה/כיבוי של יחסים עם רוסיה.
לא רק שגשוגה של רוסיה אלא גם הישרדותה של רוסיה תלויים בהכנסה מנוחות: שמירה על רמת רכישות הוגנת, אם כי עם הפיטורים והחלופות המתאימות, פירושה מיקוח כוח ושליטה מצד המערב, בעוד שגזירתם משמעה לשים את השכן על החבל. אשר בייאוש יכול היה לגשש אחר סכנות (ובעניין זה יש לעשות מינימום של הרהור, האם מדיניות מעבר האנרגיה הבלתי ניתנת לתיאור, הדמגוגית והבלתי מושגת אך המוצהרת של האיחוד האירופי לא השפיעה על הפעולות האחרונות של הקרמלין)
ג'אן קרלו פודיגה (CESMAR)
תמונה: euronews
