ב-4 במאי התקיימה פגישה במזרקת טרווי ברומא בין שגרירת משרד הנציגות של טאיפיי ברומא, אנדריאה סינג-ינג לי, יחד עם מנהיגי הקהילה הטייוואנית בעלת אזרחות איטלקית ברומא, לבין נשיאות האיחוד האירופי. קבוצת הידידות הבין-פרלמנטרית איטליה-טייוואן - הנשיא סנ. לוסיו מלאן, סגן הנשיאים ב-. מרקו די מאיו והוד. אלסנדרו פגאנו. הפגישה התקיימה כדי לבקש את החזרתה של טייוואן (הרפובליקה של סין) כחבר משקיף בארגוןארגון הבריאות העולמי (מי).
האירוע, כמו גם ההודעה לעיתונות שלאחר מכן, שמטרתה להדגיש את כל היתרונות שיהיו לערך הזה, מסתיר סוגיות גיאופוליטיות עמוקות מאחורי נייטרליות לכאורה.
אנחנו מתחילים מהמבנה המדובר, או הארגון הבריאות העולמי, שהיא סוכנות האו"ם האחראית על תיאום נושאי הבריאות של כל המדינות החברות בה.
כאן יש להבהיר שהאו"ם (או"ם) אינו ממשלת העולם, כלומר אין לו תפקיד לייצג ללא משוא פנים את כל האינטרסים, שכן היחסים בין קהילות הם תמיד רשת מורכבת של כוח ממושמע פחות או יותר. יחסים באמצעות איזונים גיאופוליטיים המושגים מעת לעת. מאזן היחסים הללו, המשתקף במסגרת האומות המאוחדות, הוא זה שנקבע על ידי המעצמות המנצחות של מלחמת העולם השנייה. לכן האו"ם הוא בהחלט פורום של דיון דמוקרטי, אבל לא של הכרעה דמוקרטית, בהיותו הכיפה שנוצרה על ידי מועצת ביטחון, שלחבריה הקבועים (ארצות הברית, רוסיה, סין, צרפת, בריטניה) יש זכות וטו. למנוע מהסמכויות האמורות להיפגע מאינטרסים של אחרים, בין אם אינדיבידואליים ובין אם קולקטיביים. מעל לכל, הוגן או לא צודק בין אם האינטרסים האלה.
למבנה הזה ולפיכך להיררכיות הללו יש השלכות על הסוכנויות הבודדות, כאשר הן נאלצות להתמודד עם תופעות, שהיקפה חיוני ברמה העולמית, כפי שהייתה המגיפה. קוביד 19. הנגיף הזה לא יצר יחסי כוח חדשים, אלא עורר מדיניות ודיפלומטיה לאומית ובינלאומית, שהדגישו בריתות ושברים בין המעצמות. הנה אם כן, אנו יכולים ללכת אפילו יותר לסוגיות הגלומות באירוע רומא.
אם מדינה אינה חלק מארגון, שהניסוח שלו, אבל בסופו של דבר עצם קיומו, נקבעים על ידי מאזני כוחות (או חוסר איזון), זה אומר שמישהו, שאותו ארגון מסוגל להשפיע, וידא שאותה מדינה לא הייתה חלק מזה. במקרה הזה, סין. כשאנחנו גם לא מדברים על שגרירות טייוואן ברומא, אבל תגיד משרד נציגות טאיפיי, יודגש כי הרוב המכריע של המדינות, כולל איטליה, המכירות רשמית ברפובליקה העממית של סין, נאלצים לקבל את העיקרון הקרדינלי של אותו הדבר, לפיו יש רק סין אחת, וטייוואן נחשבת על ידי בייג'ינג לחלק בלתי נפרד משטחה, מופרדת באופן לא חוקי..
לכן, לפי בייג'ין, טייוואן אינה מדינה ואינה יכולה להיות חלק מסוכנות של מדינות חופשיות וריבוניות. אז לבקש מטאיוואן להצטרף אליה פירושו השתייכות לתחום גיאופוליטי ולמסלול שרוצים להתנגד לסין. ניתן להבין את העובדה שהנושא הוא גיאופוליטי באופן טראגי בהתחשב בכך, אם כבר מדברים על סין וטייוואן, אנחנו מדברים על ארצות הברית.
טייוואן, אי הפונה אל סין היבשתית, היא אחד מעמודי התווך של הבלימה שמיישמת וושינגטון נגד סין, לאורך חופיה, כדי למנוע ממנה לעלות לראשות הכוח העולמי.
המשחק מעמיק עוד יותר אם ניקח בחשבון את האסטרטגיה ההפוכה נגד קוביד המיושמת על ידי בייג'ין וטאיפיי.
טייוואן היא מדינה דמוקרטית ובו בזמן, כפי שאמרנו, מודרת מארגון הבריאות העולמי. הוא ניסה לשלב את שני המאפיינים הללו כדי להפוך אותו למרכיב חזק אחד של הצלחה. היא מעולם לא ביצעה סגר מוחלט ומתמשך, במקביל היא הטמיעה מדיניות מידע יעילה ובניגוד מקביל לדיסאינפורמציה, יש לה מערכת בריאות מצוינת המכסה 99% מהאוכלוסייה ויש לה ייצור משלה של מכשור רפואי, כמו גם להיות מסוגל לייצר, אם כי עם תוצאות לא מופלאות, חיסון משלו, ה מדיג'נט.
כשהמגיפה עדיין בעיצומה, ניתן להגדיר את האסטרטגיה הטייוונית להילחם בנגיף כמדיניות מוצלחת (פחות מאלף מקרי מוות בסך הכל על יותר מ-23 מיליון תושבים בשנתיים).
טייוואן ניסתה לנצל אותה בשלב זה כדי להכניס את עצמה לדינמיקה הגיאו-פוליטית של העולם, להפוך את עצמה ממקרה לדגם וממודל לדגם אלטרנטיבה לזו הסינית. הפרדיגמה של הצלחה טייוואנית הייתה ליישב את הדמוקרטיה, ולכן זכויות האזרחים , ובניגוד לנגיף, בנוסף לדיפלומטיה של מכשור רפואי המורכב מתרומות, שמטרתה לייצא דוגמה משלה ולכן הלגיטימציה של המדינה שלה, בתחרות עם סין שהרחיקה את הנגיף באמצעות דיכוי חזק מאוד, שיצר חיסונים לא יעילים ושהוא העדיף לתרום אותם קודם ובעיקר לחו"ל, ולא לאזרחיו שלו, ובין מדינות זרות לאלה שעלולים להיסחט כדי לשלול רשמית את טייוואן. טייוואן הצליחה בכך להשתמש בהדרתה מ-WHO, חיזקה את האמון בשיטה הדמוקרטית שלה וביעילות המוסדות, והצליחה לעשות זאת על ידי אישור וחיזוק השתייכותה למחנה האמריקני, בדיוק משום שהדבר מבטיח את קיומו. עצמאות מסין. לא זו בלבד, כל זה תרם בתורו לביסוס הופעתה של זהות ספציפית של תושבי האי, כדי להעניק לגיטימציה נוספת בעיני הקהילה הבינלאומית למטריה מגינה במקרה של פלישה סינית, שכן היא תהיה פלישה לקהילה שמרגישה כעת שונה מזו הסינית (על פי המרכז ללימודי בחירות של האוניברסיטה הלאומית של צ'נגצ'י, 62% מהאוכלוסייה מרגישים כיום רק טייוואנים, אם כי 98% הם ממוצא סיני האן.). אין זה מקרי שההדרה מ-WHO התרחשה בדיוק בהתכתבות עם עלייתו לממשלה ב-2016 של צאי אינג-וון, מהמפלגה הדמוקרטית הפרוגרסיבית, או של אותה מפלגה פוליטית האוהדת את העצמאות הסופית של האי.
כל מה שפורט עד כה מאפשר לנו ליצור איזון, שקשור לסכסוך בין קייב למוסקבה. ארגון הבריאות העולמי ולכן האומות המאוחדות לא שולטים בעולם, הם לא מחליטים על זה, לכל היותר הם משקפים אותו ובימי משבר, כמו אלו באוקראינה, הם משקפים מעל לכל את גבולותיו וסתירותיו, וטו ונגד. -הטלת וטו. האו"ם אינו חסר אונים, אלא רק משום שהוא אינו נושא. מסיבה זו היא לא מצליחה לפעול ביעילות ביצירת תנאים של שלום באוקראינה ומסיבה זו זהו מבנה מותנה לחלוטין בקנה המידה של הכוח הנוכחי ובניסיונות העולם לשנות אותו. די לציין שטילים רוסיים נפלו על קייב גם בזמן ביקורו של מזכ"ל האו"ם גוטרש, שגם ייצג את רוסיה.
הבקשה להיות חבר משקיף ב-WHO היא אחד מהבריחים הרבים שהאימפריה האמריקאית מבקשת להדק במישרין או בעקיפין לנוכח האתגר המכריע נגד עלייתה של סין. עלייה שפועלת פחות או יותר בהתאם לתוצאות הסכסוך במזרח אירופה, כלומר תלוי אם ובאיזו מידה רוסיה תחליק לאילוצי הכוח הסיני.
