כדור הארץ והמים: תנאי הכוח

הרודוטוס תיאר, בכמה מילים, את היסודות הבסיסיים של כל שליטה: כדור הארץ ומים; זה מה שדרשו הפרסים ממי שנמסרו את נשקם. בואו נתחיל מ ארץ, מאזור מורחב ורלוונטי מבחינה גיאו-פוליטית, ואז להדק את הסרעפתמים, על שטח קטן יחסית אך עדיין נחצה המתח הגבוה של היחסים הבינלאומיים.

קרן אפריקה, גם אם רחוקה מהדהוד של תיאטראות משבר אחרים¹ זהו אזור המאופיין בפעולה של המעצמות ההגמוניות, בסתירות, הבדלות אינטרסים, סכסוכים על ידי מיופה כוח; לא במקרה מתרחשים תהפוכות מזה זמן בגלל רצונם של גורמים פוליטיים במזרח התיכון, המעוניינים לקבוע תלות הדדית בין המדינות הגובלות בים סוף, תוך התערבויות הן על דינמיקה לאומית פנימית והן על הסכסוכים שהסעירו את האזור.

ארה"ב השפיעה מאוד על הכיוון הפוליטי, תחילה עם האסטרטגיה הכושלת ניאוקון של בוש, ואז עם הכאוטי התנתקות של אובמה, שנשען לעבר הדוקטרינה של מוביל מאחור, בתחרות עם המהומות אביב, זה הקל על אישורן של מעצמות אזוריות המשתוקקות לחזק את ההגמוניה שלהן², עם יצירת מבנים חסרי תקדים שקירבו את טורקיה וקטאר כנגד מלכות המפרץ³, ממלכות בקושי להכיל את העומק האסטרטגי האיראני השאפתני, שאינן מופרדות מהאקטיביזם הטורקי, שמטרתן לדחוס קונצנזוס פנימי בזכות מדיניות חוץ.

אריתריאה התאפיינה במדיניות משתנה על פי תרומות סעודיות ואשר הודות לעבודה הקטארית הובילה הן לייעוץ נבון יותר ביחסים עם אתיופיה והן להתערבויות ממוקדות עם סודן וסומליה. בקיצור, זמנם של סכסוכים אנדוגניים ואקסוגניים, הדינמיקה הביטחונית הקשורה לג'יהאד, פיראטיות, משברים הומניטריים ואקלים, הפכו את האזור ליעד גיאופוליטי רלוונטי, בו יש תחרות בין גורמים במזרח התיכון (כולל ישראל), וכן בינלאומי⁴ואשר יכולה להפוך להרחבה של המקרו-דינמיקה שמקורה במו.

עצם אופי ההשקעות מוביל ליעדים ספציפיים: השקעות נמל של איחוד האמירויות הערביות עם נוכחות סינית חזקה; הקמת בסיסי צבא סעודיה וטורקית; הכוונה מחדש של המדיניות של אריתריאה, ג'יבוטי וסודין ריאד, באמצעות סיוע צבאי וכספי פיתוח; תיווך ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות בין אריתריאה לאתיופיה עם הסכם ג'דה משנת 2018, המציע מחדש את אסמרה על הבמה הבינלאומית לאחר שנים של בידוד דיפלומטי; המחויבות להגנה על זרימות ימיות בים סוף ובמערב האוקיאנוס ההודי. מאזן הכוחות האזורי, המותנה בבריתות רגעיות ומותניות, גם לאור העובדה שמדינות המפרץ רואות את עורכן האסטרטגי הטבעי בשטחי אפריקה, הועברו אפוא מחדש כתוצאה מההרחבה לעבר אזורי עימות חדשים, כאשר כל אחד מהם בן שיח פעל להפחתת השפעתם של אחרים מבחינת אינטרס אסטרטגי כללי משותף שנקבע על ידי תפיסת האיום המשותף, איראן, וכן שורה של אינטרסים מסוימים, עבורם עבור סעודים ואמירויות, אתיופיה. הוא ההגמון התת-אזורי הפוטנציאלי בעל חוזק המשא ומתן בהתחשב בקצב הצמיחה של התוצר, בהתחשב בכך שהיריבות עם סומליה, או בין סודן ומצרים מכניסות אותו לתחרות מקרו-אזורית, ושם המאמצים הסיניים להכות שורשים חזקים יותר ויותר לעומת זאת, באופן כללי יותר, ארה"ב. לכן אנו מגיעים למים, לא המלוח של ים סוף, אלא המתוק של הנילוס, המקור העיקרי בצפון מזרח אספקת המים.

השימוש במים נילוטיים הוסדר באמנות: החל משנת 1929 שמרה מצרים על עמדה רווחת, שתוקנה חלקית בשנת 1959, עד 2011, והודעה אתיופית על פרויקט הקמת סכר ב צפונית למדינה, 15 ק"מ מהגבול עם סודן, ליד אגם טאנה, מקור הנילוס הכחול סכר הרנסאנס הגדול באתיופיה, אלמנט של שיבוש נוסף של האיזונים האזוריים ואשר בתחילה מומן בכספים לאומיים. השקתו של הפרויקט התבססה על גורמים ספציפיים: ההדרה הרגילה של אתיופיה מטבלאות המשא ומתן הקודמות בנושא ניהול מים, צרכים כלכליים הקשורים לניצול הידרואלקטרי, צמצום ההשפעות של אקלים בלתי צפוי; עם זאת, יצירת ה- GERD, על ידי סאליני אימפרגילו האיטלקי⁵, הביא גם לתוצאות פוליטיות ברורות על מדינות האזור, קודם כל מצרים, מכיוון שהפתרונות האתיופיים יחמירו מסגרת מצרית פנימית כבר מורכבת מאוד, שהפחתת כמויות המים תהפוך דרמטית, הן לייצור חקלאי. , הן עבור הכוח ההידרואלקטרי המבוטח כיום על ידי אגם נאצר.

המתיחות, בהתחשב בהרחבה הטריטוריאלית, לא נוגעת רק למצרים ואתיופיה, בהתחשב בכך שסודן מעורבת גם בלוח השחמט הנילוטי, המתחים גברו בשנת 2019 כאשר מצרים החלה להעלות את האפשרות למלחמה נגד אתיופיה. ניסיונות רבים לגישור בינלאומי⁶, כאשר רוסיה וארה"ב (מצרים פרו מתונה) עוברות בדרום אפריקה, בהקשר דינמי ביותר שבו הסכמים ונטישת השולחן הלכו זה אחר זה ללא הרף.

יותר מ -90% ממקורות המים המצריים מקורם בנילוס, ולנוכח תחזיות גידול האוכלוסייה העולות על 100 מיליון תושבים, המלחת הקרקע מונעת יבולים, כל מרכיבי המשבר אשר, לעומת זאת, אינם יכולים לגרום לאדיס אבבה לסגת. שאינה מחויבת בשום הסכם, אינה מחויבת לקחת על עצמה את חוסר היעילות והנחשלות של קהיר, שנחשפה גם בחברות פרעוני, כמו הקמת הבירה המנהלית החדשה. ברור שמדובר בהסכמים מורכבים שצריכים להסדיר את מילוי המאגר, כמו גם ניהול בצורת וזרמי מים, וכן למנוע אפשרות נוספת של עימות בקרן.

ממשלת מצרים, נטולת כל מודעות בנושא משק מים, ללא ספק שילם הן על ליקויים מבניים היסטוריים והן על חוסר יציבות פוליטית ומאז 2011, לא זו בלבד שהיא הקלה על כל יוזמה שמטרתה לנצל את אימפריות פנויותאך הפריע לכל הפעולות הדיפלומטיות שמטרתן לשווא לשכנע את אתיופיה לכבד הסכמים קולוניאליים אנכרוניסטיים. סודן ממלאת חלק גם במשחק הדיפלומטי המורכב הזה, אולם היא מעבירה את האיזון מעת לעת, ומתנודדת בין ההשפעה המסורתית כלפי קהיר, לבין ההבטחות הכלכליות המפתות באתיופיה הנתמכות בהשקעות סעודיות ואמיריות.

עם שינוי אסטרטגיה, מצרים, שלא זרה להתקפות סייבר על פלטפורמות אתיופיות, כללה את דרום סודן כשותפה, ותמכה הן בפרויקט - לעת עתה עצור - להפניית מי תעלת ג'ונגלי, ומחפש אחר בעלי ברית ל ברמה בינלאומית, כמו גרמניה. מצד שני, ראוי לציין את ההשתלבות הלא כל כך שקטה של ​​אנקרה, בהתחשב ביחסים בין שר החוץ מבלוט צ'בושולו לבין נשיא אתיופיה לשעבר מולאטו תשומה וירטו, נציג היחסים עם מצרים: העימות בין מצרים. וטורקיה חורגת אפוא מהתיאטרון הלובי, מכוח העובדה שככל שהעבודה מתקדמת יותר כך הלחץ גדל יותר על קהיר, המדוכאת על ידי הזמן. לכן מצרים מתכופפת לרוח של ריאל פוליטיק, נפתח מחדש למשא ומתן משולש, אם כי לא מספיק, ואינו מסוגל להימנע ממתחים במיוחד עם סודן, הן ביחס לסכסוך הנוגע לאזור הגבול הגיאוגרפי של חליב, והן לוויתור של האי סודן סואקין לטורקיה.

באופן מציאותי, ההסכם בין אתיופיה ומצרים נראה קשה, אם לא בלתי אפשרי, אלא אם כן לא מתממשות הכוונות להגיע לפשרה יעילה והוגנת. בעוד שמצרים בחרה בהתייעצויות פנימיות שמטרתן לדון בהנחיות שפותחו בחודשי הקיץ הבעייתיים האחרונים, לאור העובדה שעל פי דיווחים מקהיר ההצעה האתיופית אינה כוללת ברורה הוראות הפעלה ואינו כולל כל אחד מנגנון ליישוב סכסוכים משפטיים, משרד מקורות המים הסודני הגדיל את המינון וקבע כי העמדה האתיופית האחרונה עשויה לבשר על גוש חדש של משא ומתן. אתיופיה, במגמת הנגד הברורה, הביעה במקום זאת אופטימיות משוערת לעתיד השיחות, מבלי להפיג את הספקות לגבי העובדה שאתיופיה עצמה, שבתורה נטשה בעבר את מקומות המשא ומתן ואינה רוצה להיקשר ל הסכם המבטיח כמויות מים קבועות, יכול להתקיים באופן חד צדדי עם סיום העבודות. אסטרטגיית היציאה המתבטאת במצרים היא קודם כל זו של סיוע חיצוני היוצר אפשרות לנורמליזציה של היחסים עם ישראל, בחזית בענפי ניהול המים, ובמשך זמן מה מחויבת לשימוש במשאב. מים לחיזוק היחסים עם ירדן.

ברגע קולח במיוחד כמו הנוכחי, הסכסוך הדיפלומטי על הנילוס מעיד על כישלון של תחזית הכוח המצרית, עד כדי כך שגם אם יושג הסכמה מוחלטת על מילוי ותפקודו של ה- GERD, קהיר עדיין תהיה במבוי סתום חזק בהתחשב בכך, יתרה מכך, למרות שהצהיר על הרצון להקים בסיס צבאי בסומילילנד, נראה כי אפשרויות צבאיות תקפות אינן קיימות, למרות הוצאות המלחמה שעומדות בפני בשנים האחרונות ולמרות הגיוון והרחבת יחסי החוץ⁷.