אוקראינה: בואו ננסה נקודה מעורפלת של המצב

על פי מה שהוכרז על ידי ארה"ב עצמה, ה-CIA חזה את תחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה למחר (16 בפברואר). מקורות אמריקאים גם אומרים לנו כי קייב עלולה ליפול יומיים לאחר תחילת הפעולות ההתקפיות הרוסיות.

אני לא חושב שכל זה יקרה. אם אני צודק, יהיה קל לעשות אירוניות זולות לגבי היעילות של מודיעין הכוכבים והפסים, אולי נזכר בעדויות ה"בלתי ניתנות להפרכה" לגבי כלי הנשק להוראת ההמונים של סדאם ב-2003 או רק לפני כמה חודשים, ההבטחות שניתנו בערך החוסן של כוחות הביטחון האפגניים מול תלמידי קוראן מזוקנים.

עם זאת, אני לא מאמין שהמודיעין האמריקאי תפס סרטן. אני מאמין שבמקרה הזה (ולדעתי גם בשני המקרים הקודמים שציינתי) הייתה זו מדיניות ארה"ב ששינתה בכוונה את המידע שהיה ברשותה כדי לעשות "דיסאינפורמציה" ולקבל משהו מבעלי הברית.

אנחנו יודעים היטב (וכבר כתבתי על זה במגזין הזה) שהרוסים הם אדוני דיסאינפורמציה ושאנחנו בין המטרות שלהם, אבל האם אנחנו בטוחים שאנחנו לא מושא למידע מוטעה שמגיע מעבר לים?

בינתיים, הקרמלין מודיע לנו שהוא יזם את הנסיגה האיטית ההדרגתית והצפויה של חייליו לגבול אוקראינה (שמבחינה צבאית, לעומת זאת, אין פירושו שהיכולת ההתקפית של הנכסים שכבר פרוסים לא נשארת ללא שינוי).

עם זאת, תקשורת חשובה מנקודת מבט תקשורתית כי יש לה טעם לא מעורפל מדי של לעג ("מאז, כפי שתמיד אמרנו לך, זה היה רק ​​תרגיל? איזו אשמה יש לנו אם יש להם בעיות בחירות מקומיות בבית הלבן ונמצאים באחיזת היסטריה?").

זְהִירוּת! כל הפרשה עדיין לא הסתיימה ואולי צפויות לנו הפתעות נוספות, אבל כבר אפשר להעז בכמה שיקולים.

כפי שטען סאן טסו "המטרה העליונה באמנות המלחמה היא להביס את האויב מבלי להילחם". אם רוסיה תשיג את מה שהתכוונה להשיג במפגן הכוח הזה והייתה מסוגלת לרדוף אחרי מטרותיה מבלי לקחת ממש את הסיכונים של סכסוך, אז בוודאי שזו תהיה הצלחה רוסית גדולה.

האם יעדים אלו הושגו או לא יתברר בחודשים הקרובים. אני לא מאמין שמוסקבה האמינה שאפשר להחזיר את שעון ההיסטוריה לאחור ולחזור לקדם הרחבת נאט"ו למזרח. אני מאמין שהבקשה הבלתי קבילה הזו הייתה מטרה שקרית, שהונחה על השולחן רק כמטבע למשא ומתן.

באופן אישי, אני מאמין שבין המטרות האמיתיות של מוסקבה היו הדברים הבאים:

• להפגין שרוסיה היא שוב מעצמת על שארה"ב, האיחוד האירופי, נאט"ו ומדינות אירופה אינדיבידואליות חייבות להתמודד ולפחד ממנה (הייתי אומר שהתהלוכה הבלתי פוסקת של ראשי ממשלות ושרים בקרמלין בתקופה זו אומרת לנו שהמטרה היא הושג).

• הפגינו בפני המרכיב האנטי-רוסי בממשלה ובאוכלוסיה האוקראינית שעליהם להיזהר, כי אם עוברים מהבטחות לעובדות, הסיוע של וושינגטון ובריסל עלול להתברר כנמוך בהרבה מהציפיות שלהן (המטרה הושגה).

• לחסום את תהליך ההצטרפות לנאט"ו (ובעתיד לאיחוד האירופי) לא רק של אוקראינה אלא גם של גאורגיה ומולדובה. אחזור להיבט הזה עליו נכתב רבות.

• השג הכרה בינלאומית מלאה בסיפוח קרים ותחילתו של תהליך שמוביל, אם לא עצמאות, לפחות לאוטונומיה חזקה של שתי הרפובליקות העממיות הדוברות רוסית של דונבאס (נראה בעתיד הקרוב כיצד הנושא יתפתח).

• פגיעה באמינות ובלכידות של נאט"ו, שעם הגעתו של ביידן לבית הלבן נקטה בעמדה עוינת יותר כלפי מוסקבה מאשר בעבר.

• שלח את המסר לאירופים שמוסקבה עוסקת ישירות במדינות בודדות ושהאיחוד האירופי ככזה אינו נחשב על ידי מוסקבה כבת שיח המייצגת את כולן ("הפרד ומשול ", יתרה מכך, זו הייתה גם מדיניותו של טראמפ כלפי מדינות היבשת הישנה והיא עדיין זו של שי - ג'ינפינג)

עם הפסקת הקערות וכשההיערכות הצבאית סביב אוקראינה תתדלדל, נראה מה הושג ועד כמה.

בצד האמריקני, הדגשת הסכנה והקרבה של האיום הרוסי הייתה שימושית ביותר והייתה לה כמה יתרונות:

• הסחת דעת הקהל האמריקנית מנושאים פנימיים והאפילה הן על האיומים הסיניים על עצמאות טייוואן והן על זיכרון הנסיגה הממהרת מאפגניסטן,

• קומפקט מחדש את נאט"ו (שלכידותו סבלה מהיעדר קבלת החלטות קולגיאלית בנוגע למעורבות באפגניסטן ושחשה מאוימת על ידי שאיפות ה"אוטונומיה האסטרטגית" האירופית).

• לחזק את היחסים בין נאט"ו ואוקראינה (מערכת יחסים המייצגת עדיפות של וושינגטון, שדוחפת זה מכבר לאוקראינה להצטרף לנאט"ו).

גם כאן אולי מוקדם מדי להסיק מסקנות, אבל אולי היעדים של ארה"ב לא הושגו.

נאט"ו והאיחוד האירופי נראו חסרי משמעות בסך הכל, בעוד המדינות הבודדות זזו בעצמן (ובכך הפכו את המשחק של מוסקבה). פעילים במיוחד הופיעו, כצפוי, עמנואל מקרון ואולף שולץ.

נראה שמקרון במיוחד קבע תפקיד של מנהיגות אירופית (ולא רק כנשיא האיחוד הנוכחי), שנראה במובן מסוים כיורשת של אנגלה מרקל.

התפקיד ששיחק יהיה שימושי גם בטיפול בבעיית ההגנה המשותפת האירופית וה"מצפן האסטרטגי" של האיחוד האירופי. ישות שהיא מופשטת לעת עתה, אבל שאם היא הייתה מקבלת צורה קונקרטית, בהכרח תהיה בעלת משיכה צרפתית (בואו נודה בזה).

ואוקראינה? ההצהרה של זלנסקי שחברות בנאט"ו הייתה אולי חלום שלא יתגשם היא עצובה ביותר. אי אפשר שלא להציץ בתחושה של נבגד. או ליתר דיוק "מפתה ונטוש". לא משנה מה יקרה, יהיו השלכות פנימיות על ממשלת קייב ויהיה התמודדות שלדעתי לא תהיה ללא כאבים.

אוקראינה היום חלשה יותר מול רוסיה ומעל הכל היא הבינה שאם מוסקבה תנוע עם טנקים, תושבי המערב בהחלט יהיו נדיבים בפתיחת הארנק אבל לא יפרסו את ילדיהם לצד החיילים.אוקראינים.

ככל הנראה תהיה חזרה למשא ומתן עם מוסקבה, בנוסח פרוטוקולים של מינסק, אבל עם רוסיה הרבה יותר חזקה ואוקראינה חלשה יותר.

ככל הנראה יהיו ויתורים למיעוטים דוברי רוסית והכרה צפויה באוטונומיה גדולה יותר לרפובליקות העם המוכרזות בעצמן של דונייצק ולוהנסק (שלב ראשון בדרך היפותטית ולא פשוטה לקראת עצמאות לא סבירה לעת עתה). בין היתר ביקשה הדומא מפוטין להמשיך בהכרה בעצמאות זו כבר עכשיו (אך זה יכול להיות מהלך נמהר).

נראה איך אוקראינה תצא.

לבסוף, הרבה דובר על הצטרפותה של אוקראינה לנאט"ו, אבל נראה לי שלא תמיד על זה.

אין להכחיש שלכל מדינה עצמאית יש את הזכות לקבוע את מדיניות הביטחון שלה (כפי שטוענים ארה"ב ונאט"ו).

אולם, אין זה נכון שאם אומה מבקשת להצטרף לפורום בינלאומי, יש לקבל בקשה זו. לדוגמה, גם מרוקו וגם טורקיה ביקשו בעבר להתקבל לאיחוד האירופי, אך הדלת נותרה סגורה ללא הרף.

לנאט"ו יש גם דרישות ספציפיות שמדינות השואפות להצטרף אליהן צריכות לעמוד בהן (מוגדרות על ידי MAP- תוכנית פעולה לחברות). לכן הגישה לא תהיה אוטומטית, גם אם משנת 2000 ואילך הברית עצמה לעתים קרובות עין אחת או שתיהן בפני דרישות אלה במתן גישה למדינות חברות חדשות (חסד המופגן למשל כלפי כמה מדינות בחצי האי הבלקני או ברפובליקות הבלטיות).

עם זאת, האמנה האטלנטית, בדבר קבלת מדינות חדשות לברית, בסעיף 10 קובעת: "הצדדים רשאים, בהסכמה פה אחד, להזמין כל מדינה אירופית אחרת המסוגלת לקדם את פיתוח העקרונות של אמנה זו ולתרום לביטחון האזור הצפון-אטלנטי להצטרף לאמנה זו.".

כלומר, נדרש הסכמה פה אחד של המדינות שכבר חברות כדי להזמין אומה חדשה, שכניסתה חייבת להיות פונקציונלית לביטחון המדינות שכבר חברות. לכן, ההזמנה חייבת להגיע מהברית, למען האינטרסים של הברית ואין לה קשר מועט לשאיפות הלגיטימיות של מדינות שלישיות. מצד שני, אנחנו יודעים היטב שלבקשה אפשרית להתקבל לנאט"ו על ידי קפריסין אין סיכוי להתקבל (בהינתן הווטו הבלתי נמנע של טורקיה וארה"ב).

לבסוף, זה גם לא נכון שהחברות של אוקראינה בנאט"ו אינה נכונה "על סדר היום", כפי שהצהיר אתמול קנצלר גרמניה שולץ, כאילו רומז שחששותיה של מוסקבה מופרכים. על כניסתה של אוקראינה לנאט"ו דובר לפחות 15 שנה. הצטרפותן של אוקראינה וג'ורג'יה לנאט"ו נדונה בהרחבה ובחלקה הובטחה (בלחץ הנשיא בוש) כבר במהלך פסגת ראשי המדינות והממשלות של נאט"ו שהתקיימה בבוקרשט ב-2008. לאחרונה, הקומוניקט האחרון של הפסגה האחרונה של ראשי המדינות והממשלות של נאט"ו מיוני 2021 מבטיחים את "התמיכה החוזרת ונשנית" של נאט"ו כדי לשמור על שלמותן הטריטוריאלית של אוקראינה, גאורגיה ומולדובה (סעיף 14) ואף מבטיח כי גאורגיה ואוקראינה "יהפכו לחברים בברית" (הם יהפכו לחברים בנאט"ו - סעיפים 68 ו-69).

עצוב להודות בכך, אבל אולי, כמו האפגנים כבר, ייתכן שהאוקראינים היו תמימים לסמוך על הבטחותיהן של ארה"ב ונאט"ו.

_{צילום: MoD Ukraine}