ההכרזה האחרונה על חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ערב הסעודית לאיראן הפתיעה מעט את האנליסטים הבינלאומיים, גם משום שהפתיחה מחדש של הנציגויות הדיפלומטיות בהתאמה זכתה לתיווך של סין, מדינה שעד כה לא הכירה במיוחד את הפוליטיקה המזרח תיכונית. נושאים.
מובן אפוא כיצד ההודעה הנדונה לא הצליחה ליצור סנסציה מסוימת, למרות המשא ומתן שנמשך כשנתיים, דווקא בגלל הניגוד הקשה שאפיין את סיפורם של שני הגיבורים, שיחסיהם הדיפלומטיים נקטעו ב. 2016, בעקבות הפלישה האלימה לשגרירות הסעודית בטהרן על ידי קבוצת מפגינים, בתגובה להוצאה להורג בסעודיה של המנהיג השיעי המקומי, השייח' נמר בקיר אל-נימר.
מקורות החיכוך
וכאן נמצאים שורשי העימות המר בין סונים לשיעים, הנמשך כבר מאות שנים. העולם המוסלמי, למעשה, היה שלם מונוליטי רק בתקופה בה הובל על ידי מוחמד, שכן במותו התפצל לזרמים רבים, שהעיקריים שבהם הם למעשה סונים ושיעים. שורשיו של הדיאטה הפוליטית בעיקרה בשנת 632 לספירה, שנת מותו של מוחמד, כאשר החלו המאבקים להגדרת הכללים שיש לפעול לפי מינוי יורשו (ח'ליף), תפקיד פוליטי ודתי כאחד.
הסונים (אהל אל-סונה ואל-ג'מעה, "אנשי המסורת והקונצנזוס") תמכו באבו בכר, חברו של הנביא ואביה של אשתו עיישה. הם האמינו כי היורש צריך להיבחר על ידי הקהילה בקרב המאמינים הידועים בסגולותיהם. השם נובע מהסונה (התנהגותו הרגילה של הנביא), שעליה מצהירים החסידים האמיתיים היחידים. השיעים (שיאטו עלי "המפלגה של עלי") סברו, עם זאת, כי יש לזהות את היורש הלגיטימי רק בקרב קרובי משפחתו של מוחמד וכי הבחירה צריכה ליפול על עלי, בן דודו וחתנו, וצאצאיו הישירים.
תומכיו של אבו בכר ניצחו, למרות שעלי שלט לזמן קצר כח'ליף הרביעי. הפילוג בתוך האסלאם התגבש כאשר חוסיין, בנו של עלי, נהרג בשנת 680 בכרבלה (בעיראק של היום).
מאותה חלוקה ראשונית, פוליטית גרידא, העמיקו עוד יותר המחלוקות בין סונים לשיעים, ועם הזמן הפכו גם להבדלים דתיים, בעלי ניואנסים שונים לגבי הפרשנויות של האסלאם.
גיבורי ההסכם
מחלוקות היסטוריות אלה ראו עד היום את ערב הסעודית (סונית) ואיראן (שיעה) מתמודדות ללא רחמים על אזורים בעלי השפעה גיאופוליטית בניסיון להשיג עליונות אזורית. עמדות פוליטיות רחוקות, לעתים קרובות מנוגדות, שהובילו כמה אנליסטים להעלות השערות בהתלהבות לגבי החזרות המיידיות האפשריות של ההסכם שנחתם ב-10 במרץ בתיווך סיני.
האם אלו לקוחות פוטנציאליים אותנטיים או סתם חסות בלתי סבירה? גם אם החזרה לדיאלקטיקה היא תמיד חדשות טובות, עדיין נותרו ספקות רבים לגבי היציבות האמיתית שלה לטווח הבינוני-ארוך. הסוגיות בין הסעודים לאיראנים נראות עמוקות, היסטוריות ומורכבות מכדי לחשוב שניתן ליישב אותן במהירות עם חתימה על פיסת נייר.
היחס שהפגינה טהראן, שלפני זמן מה השעתה את המשא ומתן, כאילו קיימת אי ודאות לגבי המשך הדרך, רק כדי לחדשו ביתר שאת, תורם להדלקת הספקות לגבי "קיימות" ההסכם.
האם השכנוע המחודש בדרך שיש ללכת או שמא המצב הפנימי האיראני החמור סיפק את הדחף לסיום המשא ומתן? חלק מהמשקיפים סבורים שההשערה השנייה סבירה יותר, כלומר הצורך "להוציא את הנשימה", מבצע איפור פוליטי בינלאומי כדי לנסות לגרום לאנשים לשכוח, במטרה דיפלומטית בולטת, את הדיכוי הקשה שמתבצע ואת תליית הסטודנטים. לא חמוש מפגין למען מדינה חופשית יותר.
אבל הספקות לא נעצרים שם. למעשה, רבים תוהים איזו עמדה ינקטו חלק מהמגזרים האיראניים הקיצונים יותר, כמו למשל ה-Pasdaran, גוף מיליציה שיצר חומייני, שבמשך השנים ביסס את עצמו בתוך המדינה כמעצמה כלכלית, כמו גם צבאית. ואשר ארגנה את הפצת המילה המהפכנית החומייניסטית. האם ילכו בעקבות מנהיגיהם הפוליטיים והכיוון שמצביעה מדיניות החוץ שלהם או ינסו לדרדר הסכם שעלול להביא להערכה מחדש של משקלם היחסי במדינה? כפי שכבר נכתב, איראן נותרה שחקנית מובילה באזור המפרץ הפרסי, והיא מסוגלת להוות איום א-סימטרי לא מבוטל באזור מיצר הורמוז ולהשפיע על זרימת אספקת האנרגיה לנתיבי הסחר העולמיים. הפסדראן הם הכלי שבאמצעותו איראן מפעילה את הלחץ שלה (קרא "האסטרטגיה הימית האיראנית בהקשר של איזונים גיאופוליטיים במפרץ הפרסי").
שאלה נוספת היא האם המדיניות האיראנית מחוץ למפרץ עשויה להשתנות, בהתאם להקלות שחלק מהאנליסטים יראו באופק. האם איראן תוותר על הרעיון לייצא את התיאוקרטיה השיעית של המהפכה החומייניסטית מחוץ לגבולות איראן, לעיראק, סוריה, לבנון, תימן? בפרט, האם תיבחן מחדש את התמיכה בחיצבאללה בלבנון או בתנועה השיעית אנסרולה (תימן), האחראית על התקפות ישירות על מדינות מפרץ אחרות? רק חסן נסראללה, ראש הארגון חיצבאללה, ארבעה ימים בלבד לפני חתימת ההסכם, שלל בפומבי כל הסדר של החיכוכים בין שתי המדינות.
בצד הסעודי, ההסכם שהושג עם טהראן עשוי לאפשר לריאד להקל על מחויבותה בבוץ התימנית העקוב מדם. מנקודת מבט פוליטית, ההתקרבות הזו לאיראן וסין תיראה כסוג של אתגר לארה"ב, התומכת ההיסטורית של משטר ריאד. כמעט "אזהרה" על כך שלא הגיבה מיידית לבקשות סיוע לתוכנית הגרעין שלה, באופן רשמי לשימוש אזרחי, אך מה שהעלה יותר מספק אחד לגבי מטרתה האמיתית, כלומר רכישת כלי לאזן את התוכנית האיראנית. צורך שריאד מרגישה חזק מאוד, גם בהתחשב בעובדה שבתחילת מרץ ההסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) הצהירה כי באתר פורדוב איראן עובדת על חלקיקי אורניום מועשרים ל-83,7% טוהר: רמה קרובה מאוד לזו הדרושה לייצור נשק אטומי1.
לסיבת החשש הזה מתווספת הצער על המשך ההגבלות על מכירת נשק אמריקאי עבור צבא ריאד, מניעים החשש להפעלת הסלמה צבאית מסוכנת בכל האזור. עם זאת, נראה כי בחירתם של הסעודים אינה מבשרת על פרידה מבעלת ברית ארה"ב. במקום זאת, הוא מופיע כהודעה שנשלחה לוושינגטון, הכרזה על חופש המחשבה והרצון למלא את חלקו, לאחר "ידיים חופשיות" מדעות קדומות או אילוצים המוכתבים על ידי קשרים הדוקים מדי. מדיניות של שני תנורים, על מנת שניתן יהיה לנצל בצורה הטובה ביותר את מה שהכי נוח כרגע.
שאר השחקנים
לבסוף, נותר להבין מה תהיה היחס של שאר המדינות באזור. רבים בירכו על חידוש היחסים הדיפלומטיים בין שתי מדינות המפרץ הגדולות והמשפיעות ביותר, בעוד שאחרים ממשיכים לתפוס את איראן כאיום על האינטרסים שלהן. שינוי הרגשות שלהם עשוי לקחת קצת זמן. נראה מה יקרה בישיבות הבאות של הליגה הערבית. אם הם ורדים (של המדבר)...
היבט חשוב נוסף של האירוע הוא צמיחת המשקל הפוליטי הסיני באזור, שהופעל מחדש על ידי הנס הדיפלומטי הזה, שאיפשר, כרגע, להתגבר על עימות פוליטי ודתי קשוח וארוך שנים. הצלחה, שהתקדשה בחתימת ההסכם בבייג'ינג, שנראה כי נובעת בעיקר מהשקעות התשתית המשמעותיות שביצעה סין הן באיראן והן בסעודיה. השקעות שאפשרו ככל הנראה לבייג'ינג להגדיל את כוח המיקוח שלה גם ברמה הפוליטית, ואפשרו לה לחדור לאזור, למרות ניסיון שהוגבל עד כה כמעט אך ורק להיבטים הכלכליים. בניגוד לארה"ב, שתמיד מילאה תפקיד פוליטי וצבאי בעיקר במפרץ. נקודה דיפלומטית שאפשרה לשי ג'ינפינג לרכוש אמינות ויוקרה בינלאומית ולהציג את עצמו גם בתיאטראות אחרים של משבר בתפקיד המתווך, כמו למשל לביקורו במוסקבה בימים אלה, להצגת תוכניתו לסיום המלחמה הופעל על ידי התוקפנות הרוסית על אוקראינה. עם זאת, אפילו המהלכים הסינים מעלים ספקות עזים רבים. די להיזכר בהונג קונג ובערובות שהובטחו בזמן המעבר תחת בייג'ינג.
מצד ארה"ב הובעה הערכה מרוכזת להסכם, אשר עם זאת אינו מבטל את ההסתייגויות החזקות ביחס למדיניותה של טהראן ולגישתה ליחסים בינלאומיים. וושינגטון גם הכירה בכך שעם ההצלחה הדיפלומטית הזו, בייג'ין היא כעת חלק מגיבורי התיאטרון המסוים הזה, תפקיד שבנוסף להיותו דיפלומטי שואף להפוך לצבאי, כתוצאה משיתוף הפעולה העולמי בן עשרים וחמש השנים בין איראן וסין חתמו במרץ 2021 על נוכחות צבאית רחוקה מרמת האמריקנים, אך כעת מגובשת ומודגשת על ידי התרגילים הימיים שנערכו עם האיראנים בספטמבר 2014, יוני 2017, דצמבר 2019 וינואר 2022 (קרא "הונג קונג, בייג'ינג וים סין הדרומי").
לבסוף, יש לזכור שישראל סברה כי השלימה את תוכניתה המדינית הקשורה ל"תהליך אברהם", במפתח אנטי-איראני, בהשתתפות סעודיה, עומאן, איחוד האמירויות ובחריין. ההסכם שנחתם זה עתה עלול לערער את ההסכמים שהושגו קשה. עד להבנה של ההשלכות האסטרטגיות האמיתיות של ההסכם והערכת הסיכונים הקשורים להעברת טכנולוגיה "משנית" אפשרית לאיראן, ישראל השעתה את המשא ומתן בנוגע למכירת "מערכת הגנה מתקדמת" לאומה ערבית, עסקה של מיליארד דולר . לכך יש להוסיף גם את החשש מהערפול של... מדיניות ארה"ב באזור... וגם את חוסר ההכרעה כיצד להמשיך את היחסים עם סין, המנטור של ההסכם, לאור ההשקעות החשובות של בייג'ינג בתשתיות ישראליות (נמלים, קווי רכבת וכו'...).
בישראל, לעומת זאת, נדמה שהאמונה נשארת כי, למרות הטענות, איראן וסעודיה יישארו מתנגדות ברמה הדתית, האידיאולוגית והאסטרטגית...2 והם כנראה לא יוכלו להשיג אין שיתוף פעולה אמיתי.
מסקנות
פרטי ההסכם אינם ידועים, וגם לא מה בעצם אמרו שלוש המדינות הנוגעות בדבר ביניהן במהלך המשא ומתן. גם אם ההסכם שהושג כנראה לא ייצג את א משחק מחליף באזור (כפי שכמה משקיפים נלהבים מקווים) בהחלט תהיה השפעה משמעותית, לפחות בטווח הקצר.
התקווה היא שפתיחה מחדש של הערוצים הדיפלומטיים תוביל להפחתת המתיחות ויציבות כללית מסוימת באזור עדין וחשוב ביותר, הן לאיזונים כלכליים והן פוליטיים גלובליים. יציבות שרצויה יותר מכל לבעלי אינטרסים באזורים הגיאופוליטיים הקרובים ביותר, כמו הים התיכון.
עם זאת, מוקדם מדי לשמוח או להיזהר. איננו יודעים עדיין מה יהיו ההשלכות האמיתיות של המהלך ההיסטורי החדש, וגם לא כמה זמן הוא יימשך. מבלי לאפשר לעצמנו להיות שבויה בהכרזות בומבסטיות, נצטרך להעריך רק פעולות קונקרטיות. ורבה וולנט, אקטה מננט.
1 פרנצ'סקו פטרונלה, חידוש היחסים בין איראן וסעודיה, טרקאני באינטרנט, 13 במרץ 2023
2 האלוף במיל' עמוס ידלין, יחסי הכוחות במזרח התיכון משתנים לרעה, אתר מאקו חדשות ישראל, 13 במרץ 2023
תמונה: IRNA
