החדשות הבוקר, בים עומאן, אמורות להוביל לדאגה דחופה. לפי שיגורים מחודשים של הסוכנות, כוחות ארה"ב "היו" מאלצים (התנאי הוא חובה) מכלית נפט לסטות ממסלולה ליעד לא ידוע, רק כדי להינצל בהשגחה על ידי התערבות כוחות חיל הים. Pasdaran שהובילה אותה חזרה למים "ידידותיים". עם זאת, הגרסה שסיפקה אל ערביה שונה וממחישה תמונה שונה לחלוטין, לפיה הכוחות האמריקנים רק מנעו מהספינה האיראנית (המנופת דגל וייטנאם) לשוט בים הערבי, לחזור למים הלאומיים, חשבונא שונה ו עולה בקנה אחד עם מה שתועד עם התקיפה עם מל"טים נפיצים שהובאו אל רחוב מרסר הקיץ האחרון. לתמיכה, האיראנים כבר הפיצו קריקטורות (לא פורסמו אבל באופן מוזר כבר מוכנים), סרטונים (לצערם, לעומת זאת, כבר פורסמו לפני כחודש!) מהם שום דבר אפשר להסיק.
בהתחשב בכך שנראה שארה"ב לא זקוקה לא לנפט גולמי ולא למלחמת מירוצים, נראה שכל זה הוא נשק שימושי להסחת דעת המונית עבור משטר שמתחיל לחוש את מכות הקשיים שנגרמו מהמשבר הכלכלי, והקפאה של המשא ומתן של וינה על ה-JCPOA. לא יאוחר מכמה ימים, מערכת ההסברה האיראנית הייתה מושא למתקפה שחוללה כעס וחוסר התמצאות, כפי שקרה בתאונות השונות שבהן היו מעורבים המפעלים הגרעיניים בטהרן.
שאיראן היא מדינה נהדרת, יורשת של מסורת ייחודית של מדינה וכוח הוא מעל לכל ספק, אבל הקשיים הנובעים מהתפשטות מגפת קוביד ומקמפיין חיסונים אולי לא כל כך יעיל השתטחו וכבר מותשים, אין ספק. .
המעבר ממנהיגות מתקדמת כמו זו של רוחאני למנהיגות אורתודוקסית יותר כמו זו של ראיסי, זקוק לתמיכה פוליטית וחברתית הדורשת את הצורך ליצור אלמנטים של אי-רציפות שמובילים להערכת ההווה על ידי השלכתו לעתיד, והגברת אלמנטים אידיאולוגיים ולאומניים.
חיסולו של סולימאני הותיר חותם בל יימחה, וגם עכשיו חיוני לאשר רצון חזק גם אם לא נתמך ביכולות אמיתיות. למען האמת, קשה להאמין לאחד כזה כישלון אמריקאי: הרבה יותר סביר דרול דה גרר של טהרן שבמיוחד על הים אין לה נכסים טובים במיוחד.
צילום: web / IRNA
