בבלגיה יש מלך, בירה ודגל איתם צעדה באליפות אירופה 2016 (קבוצת איטליה ...), אך למעשה היא מורכבת משתי מדינות: פלנדריה הפלמית בצפון, בעיקר קתולית עם כמה אזורים פרוטסטנטים; וולוניה דוברת צרפתית מדרום, עם תרבות קתולית.
"התרבות" היא בגדר חובה משום שזמנים אלה עם האמונה באירופה עלינו להיזהר: מהכיכרות ומגדלי הפעמון הנלהבים, כיום היא נותרה חותם צחיח של יבשת ישנה, כל כך מחויבת לברוח מעצמה שאין לה זמן אפילו לא לזכור.
ההבדלים הראשונים בהם ניתן להבחין בבלגיה, למעשה, הם לשוניים. פלמית, הולנדית המדוברת עם מגרד, משמשת בפלנדריה; בוולוניה מדברים צרפתית. ההבחנות הפיסקליות והכלכליות שמעבר לפולקלור ערערו ברצינות את אחדותה של המדינה בשנים האחרונות, לפי שעה הנמנמות בבטנה של הפוליטיקה, שנלקחו עתה על ידי מצבי חירום אחרים. הרפורמה במדינה הפדרלית נולדה בדיוק על בסיס זה: אם דברים רבים נמצאים שם אך לא נראים, בלגיה פונה לאחור: אנו רואים, אך אנו תוהים אם היא עדיין שם.
משדה התעופה שרלרואה, תחת אזעקת פצצה ב- 23 במרץ, פשוט פנה צפונה כדי לקבל מושג. בכביש המהיר הסימנים מצביעים על גנט כל עוד מדובר בוולוניה; מקילומטר מסוים ואילך אנו קוראים את ג'נט, שילוב של גאונות פלמית וטירוף פאנקבסטיה.
לאורך חופי אוסטנד, בונקרים גרמניים שלמים וחיקוקים היסטוריים מדברים על העבר שנמצא כאן בבית. בלגיה היא שולחן, מדינה ללא גלריות אבל יודעת את החושך. אין פיתרון בין המישורים לים הצפוני, אפור וחסר מנוחה כמו נשמתה העמומה של קהילה שגוררת הלאה בלי להבין את עצמה, מבלי לצפות לעתיד.
מי יותר טוב מאירופה מייצג את הארץ השטוחה הזו? בלגיה היא קו ומטפורה; עמוד ישן מלא דמעות.
בירידה לאורך החוף הפלמי, שלטים מצביעים על כך שדורניק ידוע יותר בשם טורנאי, התהילה הישנה של המדינה. הכתבים מדברים כרכים על הקירות הקיימים בין הבלגים: בפלנדריה תמרורי הכביש לפריז וליל כתובים בפלמית אך גם בצרפתית; אלה עבור ולוניה במקום רק בפלמית ... 
זה בטח גורל: הארץ הזו היא ערש הניגודים של אירופה המסוגלת להתחלק על הכל למעט בוודאות של הסוף שלה ...
לפני שאתה פונה דרומה, מווורן אתה מאבד את עצמך באזור הכפרי ליד איפר, העיר שנותנת שם לגז החרדל. ההרס וההצלבה הוא מעט גורלה של בלגיה, הדבוקה בין שני ענקים: במישורים הירוקים בין המוזה לשלטד חזרה המלחמה גם בשנות הארבעים של המאה העשרים סתיו גלב הגרמני השפיל את צבאות בעלות הברית. כאן ההיסטוריה תמיד חוזרת. על האנכי בין סדאן לורדן הכפרי הנהדר הוא עמוד פתוח על מאות צלקות. כאן מתמזגות בלגיה וצרפת, דוחות זו את זו, מתבלטות ונראות כאחד: זה תלוי בכפר, זה תלוי בקילומטר. מדינה זו היא כזו: אתה יכול גם לדון בה בין חיטנט e שמונים... מכיוון שאנחנו בלב היבשת החכמה ביותר, אנו באירופה.
אסור שזה יהיה צירוף מקרים שמשרדי המועצה והנציבות האירופית נמצאים בבריסל, הבירה הדו-לשונית של אומה שזכורה לעיתים. זה לא אמור להיות צירוף מקרים שבבריסל, בשדרות לאופולדו השלישי, יש את המטה של נאט"ו, שהוולונים מעוניינים לקרוא לו OTAN, כמו הצרפתים. אחרי הכל, בלגיה היא המדינה המייסדת של שניהם: האיחוד האירופי והברית האטלנטית.
אם מסתכלים עליהם מבלגיה, המספרים אומרים דברים רבים: 28 חברי נאט"ו, 28 חברי האיחוד. יש רק 6 מדינות בברית שאינן חלק מהאיחוד: קנדה וארצות הברית לפי גאוגרפיה; נורבגיה ואיסלנד על פי בחירה; טורקיה ואלבניה ברשימת ההמתנה. ו 6 מדינות האיחוד שאינן בנאט"ו עדיין: הסירו את שבדיה הנייטרלית ואוסטריה ופינלנד שכבר חיזרו (ראה מאמר) אירלנד, קפריסין ומלטה לא נראים מסוגלים לשנות את כדור הארץ ...
האם יש קשר בין קהות החושים של מדינה זו, לאין אירופה לבין צירופי מקרים מספריים?
אנו יכולים לומר שהחלטנו כאן הרבה דברים שיקרה בעולם, אבל אף אחד מאלו שאנחנו פוגשים לא עוזר לקחת אותם. הייעוד של בלגיה הוא למעשה זה: להיות במרכז הכל, בלי לספור הרבה. זה יהיה הגודל, המדינות השכנות, או אולי הן הרחוקות, שיודעות ...
פשוט התבונן בכלי הצבאי כדי לקבל רעיון. לבלגיה מסורת נהדרת וסטנדרט איכותי של מצוינות, אך נשאלות שאלות בנושא שליחות של ציודו: למעט מפלגת צמדים כאשר הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו קשורה מסיבות היסטוריות והשתתפות במאלי, בלגיה פעלה ופועלת בזרועות זרות לחלוטין מהגיאופוליטיקה הטבעית שלה. ניתן לתהות אם למשל המשימות לאפגניסטן, עירק, אסטוניה והארץמבצע בז נגד המדינה האסלאמית (לאחר שההתקפות בבריסל הוכרזו על הפתיחה מחדש עם שליחת מטוסי F-16 אחרים) נופלים בהיגיון חיוני לאינטרסים שלהם. לאחר הפיגועים בבריסל וגילוי ההשלכה הפנימית של הטרור האיסלאמיסטי, השאלה הגיונית עוד יותר.
השתקפות נחוצה. האם מדיניות החוץ של האירופאים חייבת להיות בלתי תלויה בלאומיותם? הפזמון שבלעדיו נחשב למעט תקף עד לנקודה מסוימת, במיוחד אם מעולם לא נולדה זהות אירופאית שמוכנה להחליף את זו של מדינות בודדות. אנו יכולים להמר שאם הייתה עדיין תרבות של ריבונות ולא היינו מדגים את רעיון ההגנה והאינטרס הלאומי, מדינות אירופיות רבות ישקלו אפילו יותר מכפי שמכונות מתעוררות כביכול: לפי תקציב, לפי מומחיותלפי יכולת.
אך האם מדינה שבה אפילו המשטרה מציגה דמויות דו לשוניות, שנאלצת לגייס חיילים למשימות רחוקות ובו בזמן להשאיר אזורים שלמים בשטחה מחוץ לחוקיות, עדיין ניתן לומר שהיא ריבונית?
תרחישים גיאופוליטיים השתנו במהלך העשורים כמו גם כיצד לנהל אותם, אך ניתן לתהות מה נותר מהעם אם היא לא מסוגלת לשרוד על פי בחירות אוטונומיות.
נסתלק דרך הגבעות הירוקות של היינו ואנחנו רוצים לומר "À bientôt בלגיקה".... או "Toet ziens wi!"... אבל זה תלוי בן השיח.
ההשתקפויות על בלגיה עם גוונים וגוונים מובחנים תקפות לנו ולכל אחד אחר באירופה. העמודים שיצרו אותנו תלויים על חוט מתוח, ישר ישר ופחות גלוי לעיני התודעה שעכשיו על סף הכחדה.
(צילום: ארמי בלג ')
