דמשק היא עיר לכל הפחות. ההגעה לשם היא אפקט מוזר, במיוחד אם זו לא הפעם הראשונה: תנועה מועטה ואורות רבים מדי מכבים בלילה. זה שונה עבור אלה שגרים שם או שכבר היו שם בארבע השנים האחרונות. במציאות, העיר פורחת שוב. אנשים מתחילים לחזור למסעדות, הרחובות מתמלאים, כמה פרחים מופיעים בין שברי אבן לקיר.
עד לאחרונה, במחסומים הצבאיים היו הקלצ'ניקובים המפולחים היו הכלל. בכל מקום הופעתה של הזרועות נעשתה מסורבלת, אובססיבית. הוא ויתר על עצמו והדיף ריח עופרת וכבד.
היום, מבלי להוריד את השומר, הרושם הכללי הוא רצון גדול לנורמליות. האבטחה עוברת מחבילות התותחים הנמוכות, מתוך עוד כמה חיוכים, מזמינות גדולה יותר של חיילים ואנשי ביטחון. בין אם מדובר במדיניות או בהתנהגות הקשורה בחדשות הטובות שמקורן בחזית, לא ידוע. הגברים היושבים בבתי הקפה הפחות חפוזים אתמול מוכיחים זאת: דמשק משיקה סימנים של חזרה איטית אך פרוגרסיבית לחיים.
מהתקיפה של מסגד סיייידה זיינב לפני שלושה ימים ועד להד הפיצוצים שהתרגלנו לזה. ברקע של כל יום נשמעות שאגות והחזרת התפוצצויות למרחוק. לא ברור אם הם פצצות, רימוני רקטות או תותחים. זו ליטאין אינסופית, כבדה ודיסקרטית בו זמנית. המלחמה שם אבל אי אפשר לראות אותה. הוא נושא את נטל הייסורים בשיקול הדעת, השזור באותה נורמליות שדרושה נואשות.
אולם למרות הזוועות דמשק שומרת על כל קסמה: בין השרוכים האדריכליים של העיר העתיקה וצבעי דוכני התבלינים, ברחובות העתיקים והצרים של המרכז כמעט ושוכחים שכמה קילומטרים מכאן עדיין יש גיהינום. גיהנום שנמשך יותר מדי שנים ושלא מגיע לאנשים האלה.
מחר נגיע למקומות שבהם אנחנו יורים, שם נלחם, במקום שבו ננצח או נמות.
(צילום: אנדריאה קוקו)
