זה מה שאנשים מכנים "עמק המזרקות" עבור 360 כאלה נמצאים שם. או אם להיות הוגנים כל הזיל דמעות מהמשפחות שגרות כאן, עדיף להסביר שם כזה. זה אחד המקומות שמשלמים את האגרה הגבוהה ביותר במהלך מלחמה זו.
מעבר לגבעות מרוככות של עצי זית ורימונים, אנו מגיעים ליעד. דלת מתכת פשוטה מפרידה בין הדרך שטופת השמש לאורך העמק ל"אוקיאנוס של כאב ". נידאל וכיפה חושקים בנו. הם ידידותיים אך הרוגע לכאורה שלהם מגיע לאחר כמה רגשות סוערים.
אין כאב גדול יותר מאשר לאבד בן. הם איבדו את בנם היחיד. איהאם היה סגן צעיר, בן 24, בדיר עזור: הוא היה אחד ה"נפלים בשירות בגין טעות "תחת הפצצות האמריקאיות (אחרים השתתפו אף ...)
הוא הוצב שמונה חודשים בעיר, והוקצה ליחידת 400 גברים. ב- 18th בספטמבר, 84 מהם, על פי מקורות רשמיים, נהרגו על ידי מה שמכונה מטוסי הקואליציה נגד איזיס. גופתו חזרה למשפחתו ביריות ברורות מירי מקלע: מטוס F-16. לטענת כמה עדים, לפעולה הממושכת קדמה שחרור חפצים בגובה רב.
אביו מציין תמונה עד לקיר, לצד זו של בנו. זהו האח של אחיו, דודו של איהם, ג'יהאד, צבא כללי שנהרג על ידי הכורדים עם חמש יריות חודש לפני כן באל חסכה, 60 ק"מ צפונית לדיר עזור. בגין הצטלקות גופתו הוחזרה חמישה ימים לאחר מכן.
הם נהגו לשמור על קשר לעיתים קרובות. בהכיר את מחסור המניות בדיר עזור, שלח האלוף חלק מהמנות שלהם לאחיינו.
לא רחוק מהגבול העיראקי, דיר עז-זור הוא למעשה מבצר על הפרת במדבר וכלום בתקשורת. שתיקה מדהימה של התקשורת שמתעלמת מכמה אלפי גברים שמתנגדים במשך שנים לבהמות ארורות ואכזריות. מה שכונה עד היום "ח'ליפות" אינו אלא כנופיית רוצחים שכן ישנם אחרים בשמות שונים, נוכחים פחות או יותר. בזכות התמיכה הישירה והעקיפה של ארצות הברית, הם הרסו וקרעו את המדינה הזו: זו אמת לא נוחה, אך אמיתית וכועסת, בכאב של משפחות רבות אדיבות ותמימות.
בנרטיב הדוק והחמור הזה קול מתגעגע, זה של האם. היא הקשיבה כל הזמן באיפוק רב, אבל זה סכר על גדותיו. כמה פעמים נדמה היה שהיא רוצה להתערב בביישנות. אנו מבקשים ממנה לדבר. 
"איהם היה פעם ילד שלא מסוגל להרוג את החרק הכי קטן, נשמה מתוקה מדי ...", אומר כיפה. "הוא היה הבן היחיד שלי וגם החבר הכי טוב שלי, האמון שלי. שמרנו על קשר כל יום והוא תמיד ניסה להרגיע אותי ..."
הדמעות משתלטות ונוגעות בה, המשיך אביו.
"שיחת הטלפון האחרונה הייתה מוזרה. הוא היה מודאג וביקש לסלוח לו אם הוא עשה משהו לא בסדר. זה בהחלט לא היה צורך בכדי שהיה טוב. שעתיים אחר כך הוא נהרג"..
גם אנחנו מתרגשים. הפשטות והכבוד של האנשים האלה גורמים לנו להרגיש קטנים ומפונקים. אנו שותקים כמה דקות מול כוס תה פשוטה. את הזמן מנצחים גרגרי שרשראות תפילה דרך אצבעותיו ...
תמונה עומדת באולם, שם נמצא אביו של הנשיא הסורי, חאפז אל אסד, "האריה" של דמשק, הוא היה "סוריה באופן אישי" במשך 30 שנה. אנחנו תוהים אם איתו הדברים עדיף ללכת עכשיו "לכל גיל יש את האיש שלו. היום הנשיא הוא בשאר ואני מכבד אותו. מה שקורה, זו לא אשמתו"
ואז אנו שואלים לאביו של איהם אם הוא יכול לעשות איזה נס יבצע. הוא לוחש וחושב על בנו. ואז הוא מעכב את הדמעות ואומר בגאווה בערבית.
"הייתי מעכב את סוריה את השנים בהן הייתה מדינה שלווה ומשגשגת: עדיין לא אוכל להבין מה קרה ..."
לא רחוק מהבית, בשביל באמצע עצי זית מהטעם המקראי, נמצא קבר האיהם. זה מקום פשוט ופרטי. שתיקה וריח מתוק של סתיו מזכירים אותנו. שאגת המלחמה לא יכולה להגיע אלינו לכאן. המספרים, החישובים והמדיניות אינם יכולים להגיע גם אלא רק לכאב. כיפה בוכה כמו אמא. כיום בנו הוא לוח שיש, כמה צעדים מביתם. משב רוח מהעמק עולה. תחושת הוואקום האבסורדי והמדבק ממלאת אותנו. אתה לא יכול למצוא סיבה לכך.
טקסט: ג'אמפיירו ונטורי, אנדראה קוקו
תמונות: ג'ורג'יו ביאנצ'י
תרגום: מריה גרציה לבלארטה
