חומס היא עיר השעון.
לאחר שעמד זמן רב נייח, כמעט ולא רצה לציין את זמן המלחמה, החל מה -10 במאי 2015, בשעה 12, הוא חזר לעבודתו הבלתי פוסקת.
הוא שם, גבוה, והוא ראה הרבה דברים, גם אם בשקט.
הוא ראה את ההפגנות, את ההתנגשויות, את זעם המלחמה ... עכשיו הוא עדים לניסיונה של האוכלוסייה לחזור לשגרה.
העיר העתיקה של חומס, אנחנו לא מפחדים להגיד את זה במחיר של הופעה צינית, זה מרתק ומרמז ... תרחישים פוסט אפוקליפטיים פוסט, מתייחס לתמונה של כדור הארץ 1000 שנים לאחר ההכחדה של האנושות ...
הנה אולי זו הנקודה. חומס הוא סוג של אזהרה, מצביעים, לוחש בין הרחובות השוממים של העיר עתיק שם רשרוש הרוח הוא האדון, כי האימה היא תמיד מעבר לפינה וכי הוודאויות שלנו הן שבירות כמו הקירות שלו בתים.
בניינים מסוימים מופיעים כציורי אשר עם חדרי מדרגות שאינם מובילים לשום מקום, בעוד שאחרים נראים מומסו תרתי משמע.
התריסים של החנויות, אלה שלא היו נקרעו לגזרים על ידי פיצוצים, רמוסים כמו נייר כסף, סוק הוא נטוש, ואת הקולות של בעלי חנויות ולקוחות מוחלפות שמשק גיליונות חלודים לרוח.
עם זאת, בכל זה שממה זה לא לעתים רחוקות לחצות נוסעים, אנשים עסוקים בסמטאות העיר העתיקה, בכוונה להסיר הריסות או לבנות מחדש את ביתם או העסק שלהם. בין אלה הוא עמאר.
הייתה לו עבודה טובה, מכונית ובית גדול רב קומות בו התגורר עם כל משפחתו (הורים ואחים).
הכל השתנה כמעט לפני חמש שנים, כאשר הגיעו שתי מכוניות עם שמונה חמושים על סיפונה, אנשים לא ידועים שעסקו בנשק מאיים: הם זרקו גוף ברחוב עם סימנים ברורים של עינויים.
"המשטרה והצבא מעולם לא הציגו נשק בציבור", הוא מציין.
אז האזהרה: "הכופרים יעשו את אותו הדבר!"
זמן מה לאחר מכן יהיו עד שמונה נשים. אשמתם של רובם הייתה בכך שהם היו נוצרים. עירומים לחלוטין והוכו מתחת לביתו, הוצעדו ללכת לכיכר, הם נשחטים. חלקם היו בהריון. סרטון היוטיוב של "מורדים מתונים" משחקים כדורגל עם עוברים שזה עתה הוצאו מהרחם החם של האמהות, יפעל במשך חודשים לפני שיוסר.
כדי להגן על האוכלוסייה ברחוב שבו החנות עובדת כאופה, הצבא שולח רכב צבאי (BMP). המחבלים מפוצצים אותו (צילום).
התוצאה הרצויה היא: התושבים בורחים.
עמאר ביניהם.
"זה היה שש בבוקר על 14 מרץ 2012", הוא נזכר.
היום הוא גר קרוב לביתו. לפני חמש שנים, הוא עבר חמש פעמים. הוא שילם שכר דירה נמוך משום שבנה מחדש את דירתו הפגועה שעבד עם משפחתו: אביו, אשתו ושני ילדיו.
הדירה דומה לזו של מיליוני בני ארצה: ספרטנים, עניים אך מכובדים.
האשה מביאה לנו תה שאביה הלך לקנות רק לאירוע.
"היה לי הכול. עכשיו אני גר בשכירות בין חוסר ודאות. אבל אני חייב להמשיך, בשביל הילדים שלי ".
הוא שורד עבודות מזדמנים ומשולמות. הוא גם עבד כעובד של סוכנות או"ם. כשהיה נעדר במשך עשרה ימים, כדי להיות ליד בת חולה בת שנה ברצינות, הוא היה מפוטר.
הוא חולם לבנות מחדש את הבית שבו הוא חי. התנור שבו הוא עובד נהרס ללא תקנה.
חשבת פעם על בריחה לחו"ל?
לעולם. זה המדינה שלנו, לאן אני צריך ללכת?
יש לי הרבה עבודה לפני, אני צריך לבנות מחדש את החיים שלי.
למרבה הצער לנו זה הפך להיות נורמלי לחיות בתוך ההרס הזה.
קשה גם לא לדעת מה קרה לחברים או למכרים רבים ...
אמאר בוהה בנו כמה שניות במבט מוזר ולוקח עוד נשיפה של סיגריה.
אל תשאל אותי את השאלה שכל העיתונאים הזרים גורמים לי להיפגש?
מה?
זה על הדתות השונות בסוריה! כולכם מאמינים כי הסכסוך המתמשך היה ונבע מאמונה.
בארצי, הווידוי מעולם לא היה בעיה! אכן, זה היה גנאי מבחינה חברתית לדבר על זה במונחים מפלים. לפני המלחמה ...
טקסט: אנדראה קוקו, ג'ורג'יו ביאנקי
צילום: ג'ורג'יו ביאנקי
