תכונה מיוחדת אוקראינה: מלחמת פרוקסי

(של ג'יאן פיו גררמון)
11/02/22

חזרתי מאוקראינה לפני פחות מעשר שעות ואני רוצה לתת את נקודת המבט שלי על הפער בין מה שרואים בתקשורת לבין מה שקורה באמת ברחובות קייב.

מצפייה בחדשות נראה שבינתיים ברחובות המדינה יש המוני חיילים עם קלצ'ניקובים בידם מוכנים לירות בפולש הרוסי בשערים. המציאות מאוד שונה והרגשתי אותה מהרגע שהגעתי לשדה התעופה. בשיטוט בעיר רואים לא יותר ולא פחות ממה שאפשר לפגוש בעיר אירופאית מאוד נורמלית, אנשים שהולכים לעבודה, נוסעים בתחבורה ציבורית, כמה ילדים משחקים וסטודנטים שהולכים לבית ספר ואוניברסיטה.

נראה שרוחות המלחמה שאנו רואים כל כך הרבה בחדשות הלאומיות אינן שם. הדבר היחיד שצריך לזכור את ההתכתשויות הבינלאומיות הוא הפגנה קטנה בכיכר מיידאן. אותה ריבוע שעורר את הסכסוך ב-2014. המפגינים אומרים לי שהם נציגי הקהילה האמריקאית שחיה בקייב, והם שם כדי להפגין למען השלום ונגד פוטין.

התחושה, למען האמת, היא שכלי החדשות שלנו הבינו רק עכשיו שיש סכסוך בדונבאס; למרבה הצער זה נמשך כבר שמונה שנים והותיר בשטח - משני הצדדים - כארבעים אלף הרוגים ופצועים ומיליון עקורים (בסכסוך הזה אפילו הנתונים אינם ברורים). ההתנגשות, שעד לפני מספר שבועות לא נתנה עין לאף אחד, מעמידה כעת את העולם בכוננות.

האנשים שהייתה לי את ההזדמנות לשוחח איתם חיו עם המלחמה שנים רבות. כדי לשפר את הרעיון: זה כאילו שני אזורים באיטליה החליטו להיפרד, נשק ביד. ההפגנות שהובילו לאלימות בכיכר מיידאן יצרו קרע עמוק בין העם האוקראיני והרוסי, שתמיד היו אחים.

נראה שגם נרטיבים מפלגתיים השתנו. אם מצד אחד יש את הנשיא פוטין שמנסה לתחום את האחווה הקרובה מאוד של רוסיה, במיוחד בכל אותם אזורים דוברי רוסית, מצד שני, הנשיא זלנסקייג' מזמין אותנו לא להתעכב על ההבדל הלשוני הזה אלא להתרכז. אלא על השתייכות למולדת אוקראינה, להתגבר על הגורמים המפרידים כמו השפה המדוברת. למעשה, השפה כיום לא נראית כמרכיב מפריד כאילו זה נכון שהחוק מחייב שימוש באוקראינית כשפה רשמית, למשל, תמרורים הם הוכחה לכך, ההוראה באוניברסיטה נעשית ברוסית.

אין ספק שהאחווה ההיסטורית בין שתי האומות השתנתה לאחר 2014, סיפוח קרים והסכסוך בדונבאס, סימנו פצע עמוק בין שני העמים, שמעולם לא היו רחוקים יותר זה מזה עד היום.

בהשוואה לעצמי עם האנליסטית המקומית טארה סמניוק פיתחתי את הרעיון שבאוקראינה אם באמת תפרוץ מלחמה בקנה מידה גדול, זה יהיה למעשה מלחמת פרוקסי, נלחמו בין שני האויבים ההיסטוריים שהם ארה"ב ורוסיה על קרקע שאינה בסמכותם. ובתרחיש הזה מי שיהיה לו מה להפסיד היא אוקראינה וגם המעורבות של מדינות אחרות של הברית או של האיחוד האירופי אינה מובנת מאליה. התרחיש מזכיר לי (חלקית) את מה שקרה בבלקן לאחר פירוק יוגוסלביה.

האנשים שדיברתי איתם לא העבירו לי את החשש מסכסוך מתקרב אלא יותר מתמרון גיאופוליטי גדול להרחבת מרחבי ההשפעה בצד הרוסי, כמו גם מהלך פוליטי גדול של ממשל ביידן בהזכיר לעולם שהוא הוא עדיין מעצמת-על גם לאחר הטיפש האפגני.

אם נסתכל על כמה חיילים מערביים מוצבים באזור, לא נוכל שלא לשים לב לנתונים הנמוכים בהשוואה לרוסים.

בניכוי התמרונים הגדולים, השאלה האמיתית היא: עד כמה מדינות המערב מוכנות להעסיק אנשי צבא משלהן בשטח, במלחמה רחוקה של עניין מועט מאוד, עם מאמץ כלכלי עצום ואפשרויות אבדות בשטח?

צילום: מחבר