רקמות והערות עוקבות זו אחר זו בדקות אלה סביב אחד הזעזועים הגדולים ביותר שהגיעו לאם אירופה מאז חתימת חוזה רומא ואילך. החל מהשעה 5,30 הבוקר, מאז שהסקר של משאל העם הבריטי לקח כיוון ברור, סוכנויות ומרכזי תקשורת החלו להקפיץ את החדשות: בריטניה הגדולה עוזבת את האיחוד האירופי.
למרות הניסיון המגושם להשפיע על הבוחרים המתלבטים על ידי הפצת סקרים מוטים, יש לומר שהתוצאה אינה מפתיעה מדי: שברקסיט הייתה אפשרות יותר ממוחשבת, היא ידועה לפחות שנה.
מה שמפתיע, לעומת זאת, הוא העיוורון שבו קווי הכוח וקבוצות ההשפעה הפוליטיות הגדולות המשיכו לכרסם למרות הסימנים המקדימים הרבים. הקוד האדום של היורודיספטה נסב על אירועי בחירות אחרים, שאף כי בדרכים שונות, עקבו זה אחר זה עונות שלמות בכל פינה ביבשת. מבלי לקחת כדוגמה את התרחיש הפתולוגי של יוון, האינדיקציות המשמעותיות ביותר הגיעו ממדינות גדלות או ממילא מאותם אזורים שבהם הסיכויים הכלכליים נואשים פחות מאשר במקומות אחרים, מה שמעיד על ביטוי צלול של העדפה, לא תמיד ולאו דווקא מוכתם בפרובינציאליזם היסטרי. מהבחירות האזוריות בצרפת לבחירות הפוליטיות בפולין, מדנמרק להונגריה, מקרואטיה לספרד, ועד לתוצאה השנויה במחלוקת של הבחירות באוסטריה לפני מספר שבועות, מספר גדל והולך של אזרחי אירופה דיברו בבירור במשך שנתיים לפחות: של בריסל ואירופה זו כבר לא יכולות לעמוד בזה.
אנליסטים וכלכלנים פוליטיים התעלמו בניסיון לחזות את התרחישים במקרה של ניצחון לעזוב או של Reamain. היו דיבורים על בורסות, כסף, ממרחים, המשך לדרוך את היד בסוגיות רחוקות מחייהם המשותפים של עשרות מיליוני גברים ונשים, שנזרקו במשך עשרות שנים לשכחת הסטטיסטיקות והרשימות הקרות של גלאים מספריים.
אחרי הכל, שום דבר לא מסביר את תוצאות ההצבעה הבריטית בצורה טובה יותר מהאופן בו מעירים בשעות אלה. זו ההדגמה של הפער הבלתי ניתן לזיהוי כעת האליטה (שמעגל המדיה הוא חלק מהם) ואנשים רגילים: מצד אחד כוח, המובן במובן סמנטי, מצד שני את הכעס והתסכול של מי שלא יכול; מצד אחד S&P וההשלכות הכלכליות והפיננסיות של ההצבעה, מצד שני תחושת השייכות הפשוטה.
עם זאת, ההשוואה האמיתית אינה בין רומנטיקה אנכרוניסטית לבין מודרניות נאורה. הלב העמוק של בריטניה הגדיר קיטוב קונקרטי יותר, סירב לחוסר התאמה בין החיים האמיתיים לבין השיכרון האינטלקטואלי, שנועד להיות בעל ערך בחוגים הדוקים יותר ויותר.
בבריטניה הצביעו לעזוב le מתגעגע למרפל באנגליה העמוקה, המובטלים התלהטו על ידי אחד מעמד פועלים לבן כבר לא ייצג, מיליוני אנשים אנונימיים מערי מחוז ומחוזות כפריים מרוחקים. פרט לצפון אירלנד בה שקלו הצבעות הנוגדן הקתולי ועבור סקוטלנד, שם הפחד לשקוע עם לונדון יכול היה יותר מאשר הצבעת העצמאות של לפני שנה, הם הצביעו להשאר כל השיעורים שאינם קשורים לזהות ומסורת, העריסה העמוקה של התרבות הבריטית והאנגלית בפרט.
הם הצביעו להשאר דווקא אלה עם יהירות מספקת ממשיכים בשעות אלה לתייג את הזהות הבריטית מצביעים כתוצר "הצבעה של מחאה" של פחד, דמגוגיה ותעמולה פוליטית.
לב הדיבור ממש כאן. לא חשוב איך אתה חושב על זה. אם בכלל, פוליטיקה ואידיאולוגיה קשורות לתועלת טהורה. בואו נדבר על רגשות, על בטן. קטע שאינו עוד מיעוט של אזרחי אירופה מסרב להמשיך בדרך נטולת אזכורים ושורשים. מול מטרופולינים גדולים שאינם ניתנים לזיהוי תרבותי ונטושים לברירת מחדל, מורדים חתיכות שלמות של מולדות אילמות. המהפך שיתקיים ישנה דברים רבים.
(צילום: אינטרנט)
