הלילה שיגרה צפון קוריאה טיל ארוך טווח, כמתוכנן על ידי ההגנה המקוונת לפני מספר ימים. רשמית היא שימשה להכניס "לוויין לתצפית יבשתית" למסלול; הרבה יותר סביר שזה מבחן להשקות בליסטיות של עניין אסטרטגי.
האירוע עורר את הפגנות השגרה של האו"ם, מודאג מההפרה של החלטות פיונגיאנג וכמובן החלטות דרום קוריאה, יפן וארה"ב. סיאול, הרואה בפיונגיאנג אח תאום אידיוט המסוגל לכל דבר, מיהר גם להצביע על כישלונו של ניסוי פיצוץ הטילים ליד האי ג'ג'ו. כפי שהיה רגיל לצפות, להפך ההשקה שופרה על ידי המהדורות החדשות הרשמיות של צפון קוריאה וחדשות הטלוויזיה.
מה קורה בחצי האי?
בעיקרון כלום. פחות או יותר כל חצי שנה, פיונגיאנג מעלה את נפח המלחמה הקרה המפרידה בין שתי הקוריאות, ומתדלק את העמוד האחרון של ה- 900 שעדיין באופנה.
הטענה שהמשטר הקומוניסטי מנער את המים כדי להסתיר בעיות פנימיות, משאיר את הזמן שהוא מוצא. אף מערכת דיקטטורה אוטראטית לא תוכל לשרוד במשך עשרות שנים אם לא הייתה נסבלת או אפילו תומכת מבחוץ בדרך כלשהי.
השאלה הלגיטימית שיש לשאול היא כיצד תוחלת החיים של המשטר יכולה להיות אובייקטיבית מכל הפרמטרים של המאה ה -21. סיומה של המלחמה הקרה היה צריך לקלוט את פיונגיאנג בתוך חול הקלעים שלו, כמו כל המערכות האידיאולוגיות המכוונות לסוציאליזם אמיתי. מדוע צפון קוריאה מתנגדת?
בואו נסתכל.
ב- 1994 נפטר קים איל-סונג, אבי האומה הקומוניסטית. המכונה "המנהיג הגדול", זה היה למגלומניה כמו סויה עם לחמניות אביב. אחריו ממשיך בנו קים ג'ונג-איל. של האב הוא לוקח את הרעיונות ואת פולחן עצמו והשם יורד ב"מנהיג היקר ".
בימי חג המולד 2011 נפטר גם קים ג'ונג-איל. לאחר ההלוויות וקריאות המדינה, מנהיג צפון קוריאה הופך לקים ג'ונג און, בנו של קים ג'ונג-איל, אחייניתו של קים איל-סונג. 
הוא מכונה "היורש הגדול" או "החבר המבריק" והתספורת שלו על פי שיקול דעת, הייתה "מומלצת מאוד" לכל הסטודנטים הגברים ברפובליקה.
בצירוף תספורות פרנויה, צפון קוריאה הציגה נוקשות חוקית ואנתרופולוגית מוחלטת כמעט 70 שנים.
קריטריוני הביקור זהים: כמעט בלתי אפשרי להשיג אשרת כניסה אישית, כמה אפשרויות מרחוק חלות על זו הקולקטיבית. הפזמון תמיד זהה. פקיד משטר נקשר עצמו לתייר ומלווה אותו למקומות המגיעים אליו. תמונות וסרטונים אפשריים רק על פי אינדיקציה.
היעדרם של שלטים מסחריים והאווירה התלויה-חלומית השולטת בפיונגיאנג מאפשרת לנו לחזור על השאלה: האם יתכן שמערכת כזו תוכל לשרוד?
בניגוד לאיום האטומי, שיש לאמת אותו, אנו יכולים לטעון כי צפון קוריאה נוחה בעיקרון:
- כבית מלאכה ניסיוני פוליטי ודיפלומטי של סין, האח הגדול של המשטר מאז מלחמת 50-53
- כאיום פוטנציאלי על דרום קוריאה ויפן, המאפשר לארה"ב להצדיק את הפוטנציאל של הצי השביעי.
בהקשר זה ראוי לזכור כי נושאת המטוסים הגרעינית היחידה עם בסיס קבוע מחוץ לשטח האמריקני מוקצה לצי הפסיפיק ( וושינגטון, מוצב ביוקוסוקה).
אם המשטר בצפון קוריאה ייכשל, היינו יכולים לדמיין איחוד מחדש במודל הגרמני של ה- 1990. חצי האי יהפוך לדרום קוריאה נהדרת ו- 38 המקביל יירד בהיסטוריה.
עם זאת, ברור מאוד לציין שלנוכחות הצבאית האמריקאית, הדרושה רשמית להכיל יותר מכל פיונגיאנג אחרת, בקריאה שנייה ושלישית יש גם מטרות אחרות: לקרר את הלחצים הסיניים בין יפן לים סין הדרומי; לשמור על רמת עליונות אסטרטגית מול נמלי האוקיאנוס השקט הרוסי.
האם סין וארה"ב זקוקים לצפון קוריאה?
לטעון שאם לא היה פיונגיאנג היה צריך להמציא אחר זה לא לגמרי לא בסדר.
(צילום: מחבר)
