בקומדיה הבינונית משנת 1984 ההגנה הטובה ביותר היא בריחה, ארה"ב נלחמה בעירק המורכבת שפלשה לכווית המורכבת. ה עלילה זה היה תקין פוליטית מכיוון שעיראק האמיתית של אותן שנים פינקה את ארה"ב והסרט לא פגע באף אחד.
אולם הסיפור אירוני ובשנות ה -90 פלש סדאם חוסין בכובד ראש בכוויית, ויצר את הבסיס למלחמה אמיתית. ברגע סדאם הוא הפך מחבר המערב לפושע עד כדי כך שכאשר האמריקאים נכנסו לבגדאד בשנת 2003 עם מלחמת המפרץ השנייה, הם חגגו. הדיונים והחלוקות על לגיטימיות הפלישה נפסקו. המום ממנת יתר של מצפון דמוקרטי, ליברלי ושמרנים של כדור הארץ שמחו יחד לסוף הדיקטטורה האכזרית. אותו זעם הומניטרי על תלישתו של סדאם הוקרב בכל מחיר על מזבח הדמוקרטיה.
כולנו ראינו מה הייתה עירק הייתה בעשור שלאחר מכן. השאננות הכללית בסופו של דבר התפוגגה, עד שהפכה לספק וחרטה: בהודאה שעיראק של סדאם לא הייתה גרועה מזו הנוכחית, עם הזמן זה הפך כמעט לנורמלי.
עם זאת, מה שמכונה המעיינות הערבים משנת 2011, גרמו שוב לתוף הגודיזם. הנפילה ברצף של בל עלי בתוניסיה, מובארק במצרים קדאפי בלוב, למרות ניתוח ושיקולים כל מקרה לגופו, עוררה אופוריה מונעת נוספת. אם עין מבינה יכולה להסתכל על המציאות החברתית של המדינות שנמצאות במרד, השיח מבחינת האיזונים הגיאו-פוליטיים היה צריך להיות שונה מאוד.
הדוגמה של מצרים היא סמלית.
מחיאות הכפיים של דעת הקהל המערבית למרד כיכר תחריר בשנת 2011 לא לקחו בחשבון את התרחישים האפלים שעמדה בפני המדינה. למרות השחיתות והרשלנות הרווחת, מובארק היה תמיד ממשיך במדיניותו של סאדאת, שבעקבות קמפ דייוויד נתן לעולם אלטרנטיבה להימנעות ממלחמות ערב-ישראל. לפחות הקרדיט הזה לנשיא מצרים, בעיקר מהמחשבה ליברלי, הוא יכול היה להישאר שם.
אבל לא. התרעומת לנשיאות חזקה מושרשת כל כך בחברה המערבית, שרבים אפילו סופו לקרוץ למוחמד מורסי, שנבחר בשנת 2012. אפילו החילוניות הקודחת של ביתנו לא יכלה לראות את הרקע: לראשונה במדינה ערבית, האחים המוסלמים היא יצרה גשר בין אסלאם קיצוני למוסדות וכאלתר אגו מצרי של חמאס, היא הפכה פוטנציאלית לרציפות הטריטוריאלית והאידיאולוגית בין רצועת עזה לקהיר, שמהווה את היפוך האיזון האזורי, עם המטרה הסופית של ישראל.
המצפון המערבי, שנדער מפחדיו של תל אביב והתגבר על ידי פרגמטיזם, הפך את הצעדה לבסוף, דחף את ההתלהבות מנפילת מובארק וברך את ההפיכה הצבאית על ידי אל סיסי כמוזמן.
בסופו של דבר, אפילו טהרני החוק, שחשו מה רתח במצרים ומה זה יכול להיות המשמעות של קביעות כוחו של מורסי, קיבלו את סטטוס קווה, למרות הסמכותיות של אל סיסי לא קינאתי בשום דבר לזה של מובארק (רק הבדלים, מובארק הגיע מחיל האוויר והיה טלגני יותר ...). 
הנה אם כן, וילון דממה נפל על מערכת השלטון הנוכחית בקהיר. לא קשה להבין מדוע.
מצרים, עם 82 מיליון נפשות, היא המדינה המאוכלסת ביותר במזרח התיכון (לא רק ערבית). יחד עם ירדן הוא היחיד שקיים יחסים רשמיים עם ישראל והוא היחיד ב -30 השנים האחרונות שתמיד נקט עמדה לצד המערב. הכפילה של תעלת סואץ בקיץ 2015 הפכה אותה, אם אפשר, למדינה אסטרטגית עוד יותר, ומציבה אותה בתוך כל דינמיקה כלכלית וגיאו-פוליטית פלנטרית.
מצרים היא גם נקודת המפגש של שתי ההמיספרות, האטלנטית והרוסית. יורש לעמדות האנטגוניסטיות של נאסריאן שקדמו לקמפ דייוויד והתחיל מחדש בקווים פרו-אמריקאים החל משנות ה -80, כשמובארק הוא קודם כל ומעל הכל עם אל סיסי אז, קהיר הפכה למקום המפגש של וושינגטון ומוסקבה איתה היא שומרת ומצוינת יחסים כלכליים ופוליטיים.
הסיכון של מורסי, שהוערך באופן נרחב בתחילת הדרך, איפשר לשפוך אור על עיצוב המעיינות הערבים, שמאחוריהם התפוצצו ארה"ב וסעודיה מרשעות ושטחיות. קשת היציבות הפוליטית שכוונה להיסגר ממגרב לגבול טורקיה-סוריה, עיצבה סהר סוני גדול, ככל הנראה קל יותר ליצור מאשר לבדוק מאוחר יותר. הפרויקט נכשל במצרים, באופן אבסורדי, ערש הראשון ג'יהאד ורוב התרעומת האנטי-מערבית כבר בשנות השבעים.
היצואן לא רק של אנשי מיליציה אלא גם של חשיבה פונדמנטליסטית, החל מההתקפה על סאדאת ואילך, המדינה הייתה עדה להתכנסות של קבוצות פונדמנטליסטיות ילידיות המבטיחות בסיס חברתי מרשים מספרי. עבדתי הרבה על זה אחים מוסלמיםהמסוגל לבנות מאגר אנושי חסר תקדים ולהפנות את המורת רוח לכיוון חופי וידוי. הבחירות שנערכו בשנת 2012 היו ההוכחה הברורה ביותר לכך.
להיסטוריה של האיסלאמיזם יש דרך ארוכה ומצרים היא שיחקה ותשחק בקלפים המכריעים שלה. כיום מנהיג הגלקסיה אל קעידה היא אל-זוואהירי המצרית ומאז 2014 הקבוצה הפונדמנטליסטית אנסאר בית אל-מקדיס פעיל בסיני, הוא קשור רשמית למדינה האסלאמית. הטרור האיסלאמיסטי שהשפיע על התיירות (מקורם של 12% מעושר המדינה) כבר בשנות התשעים, ממשיך לזרוע מוות ולאיים על שלמותה של המדינה, באקלים של הערכה כללית.
אם הפיגוע בלוקסור בשנת 97 'גרם ל -60 הרוגים, אסון ה- A321 הרוסי בשנת 2015 גרם לכמעט 250. לוחמת הגרילה שהתרחשה בסיני, שהוכרזה על ידי דאעש על ידי דאעש, בין 2011 ל -2015 גרמה ל -1100 הרוגים בין חיילים לשוטרים. רצף ההתקפות הוא מרשים, ומגיע לקצב קדום אם לא יומיומי, לפחות שבועי.
ואילו מורסי מרצה עונש מוות בדחייה לא מוגבל מההחלטה הסופית, כוחות הצבא של אל סיסי ממשיכים בלחץ על הגבולות עם לוב, ומראים את העצבנות הגדולה השולטת בקהיר. מצרים תומכת בסיעת טוברוק המודאגת מהתנוונות המאבק ג'יהאדיסטיות בצפון אפריקה שהיא עדיין היעד העיקרי.
סביר להניח שידי הדמוקרטיה במצרים, שכבר באיחור ניכר, נקטו צעדים אחרים אחורה בשנים האחרונות. זה יכול להיות המחיר שמדינה על סף תהום חייבת לשלם כדי ששגיאות המעיינות הערבים, שנמנעות בשטחה, לא יכריעו אותה מבחוץ.
לשלם מחיר גבוה עוד יותר, היינו מערביים אחרי הכל. גאופוליטיקה, כמו דיפלומטיה, אינה חופפת את החוק. אולי זה עדיין יכול להציל אותנו.
(צילום: القوات المسلحة المصرية / אינטרנט)
