כאשר הוא לקח את השלטון אריה של דמשק חאפט 'אל-אסד, אביו של הנשיא הסורי הנוכחי, נראה כי עתידו כבר נכתב. פשוט הובס ב מלחמת ששת הימים, נראה כי סוריה עתידה להמשיך את רצועת חוסר היציבות שמייחדת אותה מימי העצמאות.
במציאות המאזנים הפוליטיים במזרח התיכון הם זמנים מוזרים, לעתים קרובות מנותקים מן הכרוניקות הצבאיות. אף שהוכנסו בין הנבלים, הפרגמטיות של אביו של אסד הפכה באופן פרדוקסלי לישראל, ושהוא הצליח אפילו להקפיא את תוצאות מלחמת כיפור ב- 1973 ללא טרגדיות נוספות.
ביסודו של דבר שני גורמים שהבטיחו את חייו הארוכים של אסד ואת המשכיות הכוח עם בנו:
- ערובה ליציבות, החלופה היחידה לתוהו ובוהו, בלתי נסבלת במצב מפתח של לוח השחמט המזרח תיכוני;
- הקו הקר ואף הקונפליקטואלי כלפי אש"ף, בעקבות מעקב לא טוב בקרב האוכלוסייה הפלסטינית.
הנקודה הראשונה, המשותפת לממשלות ערביות רבות באזור, והדיפלומטיות המרוחקות ביותר, שקשורות אליה, סותרת חלקית את האופוריה המצערת של המעיינות הערביים. עם זאת, חוכמה ותחושה של המציאות החזירה את הדברים למקומם. כך מסודרת סוריה יציבה על ידי כולם במשך ארבעים שנה לפחות.
פרוסט עם ערפאת הניח לדמשק להישאר בצד האוונטיני של הפוליטיקה המזרח תיכונית, מבלי לוותר על עמדותיה הרדיקליות.
אף שלא הכירה בישראל ומעורבת במלואה בכל החיכוכים בין ישראל וישראל, כולל מלחמת לבנון של 1982, גיבשה סוריה תפקיד מכריע אך גם מבודד במשך שנים. היעדר התמיכה האורגנית בשאלת הפלשתינאים אפשר לישראל לבודד את התופעה ולהעביר אותה למקרה גנרי אנטי-ציוני, שרודף אותה מדינה מזרח תיכונית או אחרת ללא פרויקט קונקרטי.
אין זה מסוכן לומר כי למרות הסכסוך בין סוריה לישראל, נמשכת שורה של כוח בדמשק, סייעה לתל אביב יותר ממה שאפשר לדמיין.
אם אמת היא כי אף עלה אינו זז שהמוסד אינו רוצה, זה מסביר שורה שלמה של מציאות מאוחדת עם השנים.
אין זה מקרה שסוריה מאז שנות ה - XNXX הצליחה לשמור על המנגנונים הצבאיים החזקים ביותר במזרח התיכון אחרי ישראל. 
ראשית, בקרב המדינות הערביות (יותר ממצרים, שהתבלבלה מהמעבר בין אספקה סובייטית למערב בשנות ה - XNXX, ויותר מעיראק נחלשה על ידי הסנקציות בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה), היא הצליחה במשך שנים רבות להצטיין איראן, במשך עשרים שנה קורבן הבידוד האמריקאי בעקבות מהפכת 80.
שוב שררה הרוח הישראלית הקונקרטית והצינית לפיה בין שתי רעות יש לבחור בפחות: סוריה הצליחה לפיכך להתקשר עם טהרן, אחותה השיעית (אם כי מחוץ לעולם הערבי) ואף להמשיך לחמש את חיזבאללה, בתנאי שה איראן נותרה כפויה בפרספקטיבה אזורית ללא כוח גרעיני ושהחיזבאללה פעל רק ללבנון.
הערמומיות של אסד היתה תמיד להישאר בשוליים נסבלים, מבלי להגזים בה, תוך תמיכה עקיפה בענייני חוץ לפי ההיגיון "האויב של האויב שלי הוא ידידי", כל כך אהוב במזרח התיכון.
הנה כי כן, שמשולש סוריה-איראן-חיזבאללה השיעי, מטריפטיך של השטן, הפך לאסטרטגי במפתח אנטי-סוני וכאלמנט של חילוקי דעות בעולם האסלאמי. די לומר כי חיזבאללה נלחם בדאעש בכוח ניסיונו במלחמת הגרילה וכי איראן שולחת מטוסים לסוריה כמעט שנה מבלי שאיש (ישראל ...) התנגד.
אלמלא התהפוכות שנגרמו על ידי קירור היחסים בין ישראל לארה"ב, הכל היה משתלב במזימות של אחת מהן ריאל-פוליטיק ציני אבל מועיל לכל. העמדה האמריקאית של ה- XNXX במארס, בגבולות המלחמה הפתוחה נגד ממשלת אל-אסד, היא עדות ברורה לכך. בניגוד לאינדיקציות של ישראל, ממשל אובמה רץ על הרדיקליזם הדמוקרטי על ידי הקניית עקרונות דמגוגיים על רציונליות פוליטית. שושלת דמשק, במשך עשרות שנים ברשימת הפושעים, אך עדיין הצליחה לשרוד ולהאכיל את עצמה, מצאה את עצמה לפתע פתאום במראות.
אם ההתעוררות הרגשית של ספטמבר 11 יכולה להיות חלקית כגורם מקלים לפלישה הפזיזה של בוש לעיראק, הרי שמציאת סיבה למסע הצלב של הנשיא אובמה קשה. לא שווה את הפזילה הנמנעת של rais הקורבן על מזבח החירות וזכויות האדם, אבל אפילו ההיגיון של החישוב הפוליטי לא מוצא מקום. בפשטות רבה יותר, אי-אפשר לזהות את מטרות העוינות המתגמלות במבוך של ארגונים אסלאמיים מטרידים או לכל היותר נוזל ובלתי מהימן. ההבנה באיזה יתרון אסטרטגי השינוי של המשמר בדמשק כרוך בארה"ב הוא אחד הצמתים המורכבים ביותר של התיאטרון המזרח תיכוני הנוכחי.
אי-היציבות הנוספת שבה מאיימת העקשנות האמריקנית להפיל את האזור כולו, היא מתגמלת את התושייה של רוסיה הממלאת חלל פוליטי גדול עם אספקה ונוכחות צבאית ישירה לטובת אסד.
במציאות, שום דבר חדש בדמשק. צלו של מוסקווה כבר היה מאחורי אביו של אסד, T-55. האינטרסים הרוסיים בסוריה, בין אם במונחים גיאופוליטיים טהורים ובין אם נקראו במונחים של התנגדות טהורה לארה"ב, היו ברורים מזה עשרות שנים.
מי באמריקה היום זועם, חוזר על הטעות לאחר קרים: האמונה כי העולם יכול להיות מנוהל עם פרספקטיבה חד קוטבית.
בינתיים, ישראל, אשר צייצה עם תחילת המשבר הסורי ג'בהת א-נוסרה איוורור שינוי השומר בדמשק, הוא נשאר על הקו הפרגמטי וצופה. לא כל כך ההתפתחויות בסוריה, כמו אלה בוושינגטון, שם השינוי של הדייר בבית הלבן צפוי לעווית.
בין אם זה דמוקרטי או רפובליקני זה לא משנה. עם תירוץ או אחר יש לצפות שינוי כמובן על מדיניות המזרח התיכון, פשיטת רגל על כל שורה לפחות 15 שנים. בינתיים אנחנו ממשיכים לסדר את ימיו של בסאר אסד, שאותו נתן להם ברק אובמה לפני שלוש שנים.
