אם כבר מדברים על הביטחון וחקירה של נושאים פוליטיים וגיאופוליטיים בינלאומיים, פירושו קיומה של קהילה. ואכן, של קהילות שונות המתמודדות ומתקיימות בכל הרמות, הן בפרספקטיבה קטנה והן ברמה הגלובלית.
האינטראקציה אינה נוגעת רק לקוד היחסים הנשלט על ידי המשפט הבינלאומי והמשפט הציבורי, אלא היא חלק מחוקי הקוהביטציה, המסוכמים על ידי מנגנונים נורמטיביים ומוכרים גם בהיגיון של השכל הישר. במילים אחרות, היחסים בין בני אדם אינם מוסדרים רק עם חוקי המדינות ועם האמנות בין האומות, אך הם זוכרים עקרונות טבעיים טובים לכולם. אין זה מקרי כי הקוד האזרחי מדבר על "חריצות של איש משפחה טוב" דווקא כדי לזהות התנהגויות ראוי לשבח כי הם לא הסביר אבל הם.
בפרפרזה של המושג, כאשר אנו מדברים על דוקטרינות, ניתוח ואסטרטגיות של מדינות ושל בריתות, אנו מתייחסים ללא הרף לעקרונות גבוהים יותר המצדיקים אותם.
בפשטות רבה יותר ניתן לומר כי אין מושג של הגנה ללא ערכים להגנה. ערכים במובן רחב, כמובן. סוג של מכולות להיות מילא אחרת בהתאם פעמים ומקומות אבל בהחלט צריך לרמוז כבוד הדדי בין גברים וקהילות של גברים.
הסוגיה מוצעת בדחיפות רבה יותר בתקופות של דינמיות דמוגרפית גדולה, שבה משברים כלכליים, רעב ותנועות המוניות משנים את המאזנים החברתיים ומקשים על השגת מעמד המקובל על כולם.
השאלה מסובכת קודם כל אם אנחנו מדברים על הגירה מסיבית, עם שילוב של תרבויות שונות; השימוש בעקרונות אוניברסליים במקרים אלה יכול להיות שימושי. לפחות בתיאוריה.
דוגמה לכל: "אם הקוהביטציה רוצה להיות הרמונית, אז כבוד הדדי חייב להיות דוגמה".
הרבה מדברים בשעות אלה, לאור אירועי החדשות המציגים את בעיית השילוב באיטליה של עמים רומאים, ובמיוחד רומא וסינטי. המפגע הארגוני האיטלקי בקליטת עמים צוענים מהמזרח אינו חדש. הבעיה התפוצצה בצורה מדהימה בסוף שנות התשעים, עם סיום ארבעת העימותים ביוגוסלביה לשעבר ועם חזרתה של רומניה לתחום המערבי. פירוק ברית ורשה והכניסה לאיחוד האירופי, כעבור חמש עשרה שנה, הם שני צעדים משמעותיים בכיוון זה.
התופעה, שלא זכתה לתשומת לב באיטליה בין זדון לרשלנות מכל הסוגים, היתה זרע החיכוכים שהפכו לבלתי נסבלים. רומא ו סינטי, אהובים לשמצה בארצות מוצאם (מלבד רומניה הלטינית, כמעט כל הרפובליקות הסלאביות של יוגוסלביה לשעבר), היו שאלה פתוחה במשך מאות שנים. אין צורך להעמיד פנים שלא לדעת.
בשל חוסר הניסיון והעצלנות התעלמו תמיד מן הראיות, עד שהקשרים אידיאולוגיים מסוימים אפשרו את אור הזרקורים.
בין העקרונות המוחלטים הדרושים לדו-קיום בשלום, בעשור האחרון לא נראה שכבר נאמר כי האינטגרציה אפשרית על פי חובות הכל ולא רק על זכויותיהם של אחדים. ללא חריגים.
תופעות הלוואי של יחסי מין שוויוניים ונטולי-דעתיות של תרבות שישים ושמונה אפשרו לנו להבהיר את הנקודה הזאת, לשמור על השאלה המושעית ולתת שתי אקסיומות טובות, בלי להבטיח השוואה פנימית נאותה:
- על איטליה להפוך את עצמה למעין משרד השמה עבור כדור הארץ;
- אין זהות להגן.
אם הנקודה הראשונה אפילו מובנת מאליה, שילוב של זכויות הומניטריות עם צרכים גלובליים לא מוגדרים, השני מדגיש חולשה אופיינית לחברה האיטלקית. לא חסין מפני אחריות פוליטית כבדה, בתרבות האיטלקית עקרון הזהות נשאר לעתים קרובות בלתי מוגדר, מה שהופך את דחייה פשוטה של עקרונות תקף לכל ולכן קשה מאוד.
הנושא הוא קוצני ומורכב, אך מתמצת בשתי שאלות שבמדינות אחרות היו מחייכות אותנו:
- האם יש לנו על מה להגן?
ממה עלינו להגן עליו?
בשאלת רומא נראה שהוויכוח מקוטב: מצד אחד כעס; מצד שני, הסירוב לזהות את ה"אחר ".
זה אולי נראה טריוויאלי, אבל הפיצול הוא במעלה הזרם. אין זה למעשה החיכוך בין קהילה אחת לאחרת, מדאיג ביותר, אך בין אלה המתווים קוד התנהגות תקף לחברה (במקרה זה האיטלקי) לבין הטור החמישי של המחשבה הגלובלית היחידה, המתנגדת באופן קיצוני לכל צורה של זהות, ובייחוד הלאומית.
זה ברור כי בשלב זה, ההשוואה מת.
אם הזעם מסמן את הזמן כאשר הוא מתמודד עם פרקים של אי חוקיות חצופה וחוזרת על עצמה, אפשר לתהות עד כמה הסירוב לרעיון השייכות הוא גדול. ומעל הכל למה.
זהות ושייכות אינם עיקרון אתני. הם מכולה של ערכים, ביטוי של מאות שנים.
מי שלא שייך, אין לו מה להפסיד ואין לו מה להתגונן. החיבור לדברים משלו הוא גורם אנושי שכבר ידוע לתינוקות, ללא פטריוטיזם, שוביניזם ולאומיות שונות.
עד שלא תהיה בחינת מצפון רצינית בנושא זה, לא קל לדמיין איזונים טובים בטווח הקצר. התאבדות זהות תימשך ועימות סטרילי יחליש עוד יותר את המרקם של חברה שאי פעם מוכרת ומפוקפקת יותר ויותר.
זה בטח מה שאתה רוצה, מחכה ליותר מקרי מוות, זעם, עוד שנאה, עוד תירוצים.
ג'אמפירו ונטורי
