במהלך ביקורו באנקרה, שר החוץ האיטלקי ג'נטילוני לא נקט בחצי אמצעים.
"איטליה תמיד תמכה בגישה של טורקיה לאיחוד האירופי ותתמוך בה עוד יותר בעתיד ..."
לאחר שנפגש עם עמיתו קוווסוגלו, הכריז השר האיטלקי כי פתיחה לטורקיה היא יסוד ליציבות ולחיזוק הדיאלוג בין המדינות.
השר הטורקי, שהודה לרגל האירוע לאיטליה על תמיכתה, היה במשך שבועות אחד המעריכים הפעילים ביותר של הפוליטיקה הטורקית בלב המשבר הסורי, והבחין בין היתר באמירות כי מבחינת דיאלוג ו יציבות משאירה ספק. קבוסוגלו, למרות התמיהות שהביעו הקהילה הבינלאומית, הוא בין התומכים בהקמת "כרית ביטחון" בשטח סוריה המבטיחה ביטחון בגבולות דרום של אנקרה ובקרב אלה שדגלו שוב ושוב בצורך בהתערבות ישירה של טורקיה. במדינה הערבית.
השר ג'נטילוני היה תומך גם בתזה לפיה כניסתה של טורקיה לאירופה תהיה בקנה אחד עם ויסות גדול יותר של זרמי הנדידה מהגוש האסייתי לאירופה.
הצהרותיו של שר החוץ חופפות לאמירותיו של השר פינוטי ב- 29 בנובמבר האחרון, כאשר ראש ההגנה האשים את אירופה (צרפת וגרמניה בפרט) בכך שלא איפשרה כניסה לטורקיה באותה עת, ובכך הפסיד אירוע היסטורי ובמקביל מסבך את המצב הנוכחי במזרח התיכון.
אנו מנצלים את החצנות כדי לשקף תחת שני היבטים.
נטו האפקטיביות של כיוון פוליטי שמטרתו תמיד להפוך את עבודתו לאחראית מבלי להתחשב בזה של אחרים ולגבי המורשת ההיסטורית והתרבותית העצומה של האומה הטורקית, ניתן לתהות עד כמה הצהרותיהם של שני השרים שלנו בהווה הקשר פוליטי, כלכלי וחברתי של האיחוד האירופי. האם במשבר של זהות מוסדית ופוליטית, האם האיחוד, הדומה יותר ויותר לגוף ביורוקרטי עם קונוטציות ניואנסיות מאשר הרעיון של משפחת עמים שעליה הושגה, באמת זקוק להרחבה נוספת של גבולותיו? בואו לפחות נשקף את העובדה שלפחות על הנייר האיחוד יוכל למצוא את עצמו בעוד כמה שנים עם עוד טורקיה ועוד בריטניה אחת פחות ...
האם שוק נוסף של 80 מיליון אזרחים הוא באמת מה שאנחנו האירופים צריכים?
האם שילוב אנקרה אכן בדרך ההתקרבות בין האזרחים למוסדות בריסל ברגע של ריקנות של הזדהות והתכתבויות?
אנו מטילים ספק בכך שנשארים בתחום ההזדמנויות ההיסטוריות והפוליטיות מבלי לגעת אפילו בבעיית המצפון האירופי בנוגע לתאימות התרבותית בין אירופה לטורקיה שראוי למחקר נוסף.
השיקול השני הוא קונטקסטואלי לתרחישים המזרח תיכוניים הנוכחיים. במשך חודשים רבים הגנה מקוונת בחזית הדיווחים והניתוחים על הסכסוך הסורי ותפקידה של טורקיה לא נראה ללא משקל ואחריות בהתפתחות האירועים הפוליטיים והצבאיים.
ג'נטילוני וקבוסוגלו היו מקווים להתערבות קרקעית בסוריה בשיתוף פעולה בין מעצמות ברמה בינלאומית. אם האפשרות נופלת לחלוטין בדינמיקה ובאינטרסים של אנקרה, תוהים היכן ההזדמנות של איטליה, של האיחוד ואפילו עבור המערב.
למרות שאיטליה חולקת ברית פוליטית וצבאית בת עשרות שנים עם טורקיה, האם ניתן להעריך את הצהרות ממשלתנו במונחים של הזדמנות אסטרטגית וגיאו-פוליטית?
שיקוף מתחשב יותר במקרים אלה, אולי זה לא נראה יותר מדי.
