אין עוררין על צמיחת המשקל הגיאופוליטי הסעודי בעשור האחרון. מספר פעמים בטור זה דיברנו על תפקיד חדש שריאד הצליח לגזור לאורך זמן, להפוך לנקודת ייחוס הרבה מעבר לאזור המזרח התיכון של מדינות המחפשות חסות וכסף. בעיקר כסף.
הכריזמה של ערב הסעודית, מכוח המשקל הרב ביותר המיוצג בתוך OPEC והליגה הערבית, היא דבר מובן מאליו. עם זאת, צמיחת תפקידו של ריאד ברמה הבינלאומית קיבלה תפקיד אחר בשנים האחרונות, במיוחד ביחס ל"שאלה האיסלאמית ". אם במשך עשרות שנים היינו רגילים לשקול נפט והשקעות בשוק הפיננסי והנדל"ן במערב כמרגל שליטה בסעודיה, לאורך זמן היחסים בין אל סעוד לבין התרחבות הסוניזם האיסלאמיסטי באו לידי ביטוי, במיוחד בזכותו פרשנות שמרנית יותר.
החוט האדום (אכן, ירוק ...) של פיקוח ריאד על חזרת הלחימה בסוניזם, מתחיל מאפגניסטן בשנות השמונים וממשיך בפקיסטן במהלך התנצלות הטליבאן, נע ברחבי העולם דרך גלקסיה של קבוצות שמהם אנו מכירים את השמות המפורסמים ביותר (אל קאעידה, דאעש, בוקו חראם ...) לרוב רק בסתירה זה לזה.
קישור ריאד ישירות לטרור לפעמים זה לא קל ומעל הכל זה לא נוח. עם זאת, מעורבותה של ערב בכל תרחישי המלחמה שקרעו את המזרח התיכון ומחוצה לו ב -15 השנים האחרונות נותרה ברורה.
העובדה אינה סיבתית אלא מתמזגת עם הצמיחה הגיאופוליטית הנ"ל של המלוכה הסעודית בקנה מידה בינלאומי. בעיקרו של דבר, המהלכים המפוקפקים של מדינת החוץ של ריאד מגיבים לתוכנית אסטרטגית ברורה, אשר עם זאת נכשלת באופן ברור בכל הלוחות.
הבעיה העיקרית של ערב הסעודית קוראים לזה איראן. כדי לבלום את ערש השיאיות, שנחשבה לשטנית על ידי הסונים הווהאבים, ריאד נותרה בעלת ברית נאמנה של ארה"ב במשך שנים, ואף לחצה ידיים (מבלי להיראות) עם ישראל. מבחינת ערב זו שאלה של הישרדות, ולא פחות מכך קשורה לעוצמה הדמוגרפית המופרזת של הבועה הפרסית.
הדבור השיעי הוא קבוע בהיסטוריה של השייחים. הפחד, לעומת זאת, הפך לאובססיה כאשר איראן יצאה מהבידוד הבינלאומי, בסופו של דבר להיות שימושי למען המערב. הצעד הראשון בשחרור ממכס היה עם חופש עיראקי ב2003, כשטהראן, בהיותה מרוחקת, מחאה כפיים לסופו של סדאם הסוני, אויבו הנוכחי. נפילת ה סדאם של בגדאד, שנתמכה על ידי מלכות המפרץ במהלך מלחמת איראן ועירק אך שנואה לאחר הפלישה לכווית בשנת 90, בסופו של דבר פתחה תרחישים דרמטיים בדיוק לריאד: בעירק, המדינה הערבית היחידה עם רוב שיעי, היא באמת התממשה האפשרות לעליונות של חסידי עלי, לבהלה של כל הממלכות הסוניות הקטנות באזור שגדלו על נפט.
זה היה ועודנו בלתי מקובל על ערב הסעודית כיום. מנקודת מבט זו אנו מבינים את לידתו של דאעש ומימון המורדים האיסלאמיסטים בסוריה כנגד אסד השיעי. זה גם מסביר את ההתערבות המזוינת בבחריין לדיכוי הפגנות נגד המלוכה המקומית ומעל לכל הפלישה המדממת לתימן בתמיכה של הנשיא הסוני האדי.
שתיים במיוחד היו היעדים העיקריים של ריאד בעשור האחרון: למנוע מעיראק להתאחד תחת הנהגה שיעית; לחלק את סוריה על ידי יצירת אזור סוני בין חוף הים התיכון למסופוטמיה.
במובן זה, הבחירה האמריקנית לחסל את סדאם יצרה בעיה עצומה עבור הסעודים, ואילצה אותם להמציא תוכנית שתחלק את הציר השיעי הרבה שדוני בין דמשק לפרס. המדיניות של קלינטון ואובמה תמכה בפרויקט זה של ארגון מחדש של האזור כולו, ככל הנראה כדי לתקן תרחיש שהוא תוצאה של טעות אסטרטגית, שנוצרה בפועל על ידי בוש: להפוך את איראן שוב לגיבורה, לא מעורבת באופן מפתיע. ישירות בסוריה ובעירק לצד השיעים.
מהלך המלחמה הלא צפוי בסוריה, לעומת זאת, שינה את הקלפים, ואילץ את סעודיה לתגובות היסטריות. שתי דוגמאות מעל לכל:
- במאי האחרון ריאד הטילה על הליגה הערבית את הכנסת חיזבאללה ברשימת קבוצות הטרור, לשערורייה הגדולה של הערבים האנטי-ישראלים ביותר;
- לפני כמה ימים שר החוץ הסעודי אל ג'ובייר מירדן רעם נגד ההשפעה הגוברת של המיליציות השיעיות PMU (היחידה העממית להתמחות), נוכח בחזית מוסול בעירק.
לא מפתיע מאחור חיזבאללה ולמיליציות השיעיות העירקיות יש דווקא איראן, נותן חסות עיקרי גם של החות'ים בתימן.
לכן די סביר לטעון שבתחילת 2017 אין לריאד הרבה סיבה לחייך. התבוסה של קלינטון, איתה פלירטט בכל ממשל אובמה, קטע את זרם הערבויות לכתובותיו הפוליטיות. היפוך המלחמה בסוריה והמצב בעירק, שבו נראה שכעת נראה כי השפעה איראנית חזקה מובנת מאליה לעתיד הקרוב, עושים את השאר.
בחודשים הקרובים אנו יכולים לצפות לכמה מהנגד נגד בקנה מידה בינלאומי של ריאד, בכוונה להישאר בראש הקרטל הסוני העולמי ולשמור על תפקיד הכוח הגיאו-פוליטי שבנה לאורך זמן. נכון לעכשיו התגובה היחידה היא שמירה על החיים של המדינה האיסלאמית ושלוחותיה, לא במקרה וכנגד כל הסיכויים, עדיין במצב בריאותי יחסי.
(צילום: القوات البرية الملكية السعودية / אינטרנט)
