ההתיישבות של טראמפ סוללת את הדרך לרכילות. כאילו לא היה שום דבר טוב יותר לחשוב עליו בשעות אלה, נראה כי מעבר המסירות ככזה גורם חדשות יותר מאשר המסגרת ההיסטורית-פוליטית שבה היא מתאימה.
מבלי לבזבז זמן בדיון אם זה יהיה טוב או רע, מה שיש להדגיש הוא שהגעתו של טראמפ מסמנת רגע של קריעה שאין עליה עוררין בהשוואה לפוליטיקה המסורתית והעובדה קורה אולי ברגע ההיסטורי הכי טוב. יותר מפוליטיקה, אנחנו מדברים על גיאופוליטיקה.
הסיבה היא פשוטה. כולנו (הבינו כקהילות מאורגנות וכאזרחים חופשיים) חיים עם מזימות הקשורות ליתרות שנולדו בסוף מלחמת העולם השנייה.
מאזנים אלה, שנחתמו ביאלטה, הניבו שני גורמים עיקריים, אלמנטים של הבחנה בעידן שלם:
- שגשוג ושלום במדינות מערב אירופה, שבמשך מאות שנים היו רגילים לתת להם סיבה טובה;
- העברת מפתחות הכוח מהיבשת הישנה לארצות הברית.
וכך, בעוד אירופה גדלה בשגשוג, אמריקה הפכה לאח הגדול של המערב, כובע של כל הערכים שגולם האדם שהוכרה בעיקרו כנוצרים לבנים וכנוצרים.
המסירה בין שני צידי האוקיאנוס האטלנטי הציבה את פריז ולונדון בעליית הגג, מרכז העולם מזה מאות שנים, והובילה אותם לדעיכה פוליטית שהייתה סובלימציה אז בסוף האימפריות הקולוניאליות.
מערכת זו הייתה חיונית כדי לאפשר לאירופה לשרוד והייתה לה סיבה להתקיים בעיקרם על בסיס פחד, כלומר מכוח איום. ביטויו של רונלד רייגן, שתיאר את ברית המועצות כרוע מוחלט בשנות השמונים, היה הסינתזה של חצי מאה של איזונים שבהם שני הדורות האחרונים של האנושות הכירו את עצמם באופן סביר. 
הבעיה הנוכחית היא שהכללים עדיין זהים, אך האיזונים עליהם הם נבנו כבר אינם קיימים. בעיקרו של דבר, יש נתק מוחלט בין העולם בו אנו חיים לבין מה שהופיע בשנת 1945.
התהליך החל עם תום המלחמה הקרה, אך מתוך עצלות ועניין הוא הושאר בחוץ. לא קשה להבין מדוע: לכל שינוי יש מחיר ומעל לכל, ולעיתים קרובות הוא לוקח סיכונים גדולים לכולם. הניכוי הפשוט חל גם על אמריקאים וגם על אירופאים.
האמריקאים יודעים היטב שברגע שייסגרו בסיסי רמשטיין או אביאנו, הייתה דרושה מלחמת עולם אחרת כדי לפתוח אותם מחדש. הבעיה היא לעולם לא לטרוק דלת; אם בכלל, פתח אותו מחדש לאחר סגירתו. לכן, ברבע המאה האחרונה דבר לא היה מובן יותר מפעילותה המתמדת של ארצות הברית כדי להבטיח שתפקידה ככוח הגמוני יישאר כזה. אם כבר, זה היה מפתיע את ההפך.
באותו אופן, קשה לנו האירופאים להסתגל ליתרות חדשות. כמו עגל שמן, שנכבד על ידי האינרציה שלו, מערב אירופה במשך עשרות שנים (ולראשונה בתולדותיה) לא דאגה לשום דבר, אם לא כדי לשמור על רווחתו. המשלחת הריקה שנחתמה לארצות הברית בשנת 45 (למעשה ב -49 עם הולדת נאט"ו) הבטיחה למעשה שתי תוצאות מקובלות: עושר לאירופה; עושר וכוח לאמריקה.
אולם הזמן עובר ואיתו רבים מהגורמים שהופכים את המסגרות הפוליטיות והחברתיות ליציבות. כיום העולם נראה שונה באופן מהותי מזה של שנת 1945, כפי שכבר אמרנו, אך גריפת העולם הישן לקבל מציאות שהשתנה בצורה עמוקה אינה אוטומטית כלל. הצבת עצמך מול המראה יכולה להיות טראומטית, במיוחד אם היא מכריחה את המנהיגות הנוכחית לשקול שני גורמים:
- לידתם של יתרות חדשות כרוכה בסופו של וודאות מאוחדות;
- התאמה ליתרות חדשות פירושה לקיחת אחריות ואחריות עלויות.
הנקודה הראשונה ולא הזמנה היא עובדה היסטורית שקשה להתמודד איתה. מבלי לשקוע בניתוח בהיסטוריה האיטלקית של איחוד קדם, מספיק לדפדף במה שקרה משנת 1861 עד 1945 כדי להבין שהיחסים בין מדינות הם בדרך כלל נזילים וכי התכנסויות והתפלגות בין מדינות מסתובבות עם תדרים גבוהים ממה שאנחנו רגילים.
אם יש לראות את עצם מושגי הריבונות והלאום כעקרונות לא מוחלטים, איך נוכל לחשוב שמצב האמנות שנולד ביאלטה בשנת 1945 יכול להישאר נצחי?
יותר משיח פוליטי, זהו רמז אנתרופולוגי: גברים מתארגנים על פי כללים וצורות חדשים חדשים; אלה שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה הם אולי היחידים בתולדות אירופה שלא חוו אותה.
הנקודה השנייה מבוססת גם על נתונים אובייקטיביים. במילים אחרות, להיות אוזנו של סוחר עבורנו האירופאים עדיין משתלם מכיוון שזה אומר לא להסתבך קודם. שהדבר כרוך בפשרה עם חופש וגאוות זהות, כפי שקרה כבר 70 שנה, ברור שאין אפילו לומר זאת ...
אם טראמפ, שהוא כיום נשיא ארצות הברית של אמריקה, הוא למעשה נקודת השבירה בין ישן לחדש, בקרוב נבין זאת. בלי קשר לאיך שזה יהיה וכמה שיהיה קוהרנטי, התנאים שם.
במוקדם או במאוחר אירופה תצטרך להבין שהמאה העשרים הסתיימה. הכובע של הדוד סם לא תמיד יהיה כה רחב כדי להבטיח מחסה לכולם. הם מסלולי ההיסטוריה וטראמפ, לטוב ולרע, יכול להיות הכלי שדרכו הם מאיצים.
עבורנו האירופאים נותרה השאלה העצומה והדרמטית כיצד לשים עליית הגג עשרות שנים של אינרציה פוליטית. תרבות הזהות וההגנה שלה נמחקו מהפריזמה האופטית שלנו כמו רעל מסוכן. כאשר יגיע החשבון של גמילה חדשה ובלתי נמנעת, יהיו כאבים עבור היבשת העתיקה. אולי, באופן פרדוקסלי, זה לא יהיה רע.
(צילום: אינטרנט)
