ישראל ופלסטין שנצפו בחברון. פרק 1: אינתיפאדת סכין.

(של ג'אמפירו ונטורי)
04/11/15

רכב שטח של הכביש טיפ, את נוכחות בינלאומית זמנית בחברון. להשפריץ במהירות בעלייה, ומשלב את צבעו הלבן על רקע הבניינים. באחת הפינות שני חיילים אריתראים מהגדה מגב, משטרת הגבול בישראל. האפור של המדים מבולבל עם אור אחר הצהריים העמום.

H1, כפי שמכונה הצד הערבי של חברון, שופע קצוות וקוביות בטון. ה מואזין מלווה את השמש שוקעת ובנורמליות לכאורה הכל נגמר.

ההליכה בחברון, אל חליל הערבים, מוזרה. אלמלא מזג האוויר הקר החל באוקטובר, הוא היה נראה כמו כל מקום במזרח התיכון. ברחוב שרה, בין הרעשים וההפרעה של כל יום, הוא מוביל היישר אל לב העיר בין עליות ומורדות, מוכתמים פה ושם בצהוב של המוניות ועל ידי תוהו ובוהו של השלטים. במציאות חברון יש שני לבבות וכל אחד מרביץ לעצמו.

בקבר אברהם הכל מובן. היהודים קוראים לזה גרוטה די מכפלה; הערבים, מסגד אברהם. אברהם מתאחד, אברהם מתחלק.

בהליכה דרך חברון רעיון החלוקה הוא קבוע: שבילים ברורים מג'רזי חדש למתנחלים וערבים; נקודות בדיקה ומעברים שחותכים דרכים; חסמים קבועים הפזורים ברחבי העיר; מפרידי תנועה לא מזיקים המפרידים בין כיוון הנסיעה ...

אבל יותר מכל זה נוכחות של הֶסדֵר יהודים יתנו את הרעיון למחלוקת. הם מתרחבים כל העת על פי הערבים; בצרה כי נשכחו על ידי הממשלות הבוגדניות של תל אביב, לטענת המתנחלים. 

H1 ו- H2 הם הציר של דו קיום מטורף. H1 שנשלט על ידי הרשות הפלסטינית מונה בדעיכה בירידה הכלכלית והאנושית של הצד הערבי. H2 הוא החלק המאוכלס גם על ידי ערבים אך נשלט על ידי צה"ל, אדון התחום הבלתי מעורער. כדי להגן על 100 משפחות יהודיות ברובע היהודי העתיק, ישנם כמעט 4000 חיילים ישראלים, המונים שוטרים ושוטרי גבול. בסביבות 40.000 פלסטינים חיים במצור הדדי.

מאחורי השוק הישן נדרשים 2 שקלים ישראליים למיץ רימונים. יחד עם תפוזים, ענבים, זכוכית וקרמיקה זו גאוותה של הארץ הזו.

בנו של המנהל הוא בן 15 ושמו אחמד. אסוף את הכסף וחייך. לעבור על סיור חי"ר ישראלי בלוחמה: מצנפת ראש ואצבע על ההדק. מדובר בחיילים מגדוד שמשון 92, חלק מחטיבה 900, הכפיר, המוצב בגדה המערבית.

אחמד רגיל לזה ולא מסתכל עליהם. חשבו יותר על כריסטיאנו רונאלדו ומסי מאשר על פוליטיקה. זו ארצו של אבו מאזן, של אל פתח. גם אם חמאס רחוק, לדם צבע הרימון ועדיין זורם.

דם ניזון משנאה. איזה סוחר ערבי ותיק סוקכשהוא מוקף בזריקת אשפה מתמדת על ידי מתנחלים קיצוניים, הוא עדיין מתנגד. אף אחד לא מוריד דבר כדי שהעולם יוכל לראות. עקשנות יהודית וקורבנות ערבים רודפים זה את זה ללא סוף.

"זו אדמה ערבית כבר 1200 שנה. הציונים בונים בתים וצדים אותנו בנשק ... " אומר אביו של אחמד, איש טוב ומלא בוודאות. הוא יודע שערבים כמוהו הם הרוב המכריע של העיר אך לא האדונים. חל על כל הגדה המערבית ועל שאר פלסטין לשמוע אותו.

"זו הייתה ארץ ישראל כבר 2000 שנה לפני הערבים. פלסטין היא שם גיאוגרפי וכאומה זו המצאה חיצונית להיסטוריה האסלאמית. ירושלים לא קיימת בקוראן ... " התורה אומרת כך, יהודי חברון אומרים כך.

עבור אביו של אחמד, יהודים הם גזענים שרודפים טיהור אתני. עבור מתנחלים, הבתים שכבשו היהודים הם של התושבים העתיקים של הארץ המובטחת. לפני שובם היו רק ביצות ואבנים עד המנדט הבריטי.

חברון הכל כאן: חבורה של גבעות עייפות וסלעיות התוחמות את הקונפליקט הנצחי בין שני עולמות המספרים לעצמם: הדלתות הירוקות של החנויות הנטושות באל שוהאדה מדברות; נקודות הבדיקה המשוריינות שלצה"ל נמצא בכל מקום; חביות רובי הצלפים הנובעים מהגגות והשבילים הנפרדים של כל יום שישי, יום קדוש למוסלמים וערב שַׁבָּת יהודי.

השלום כאן מוסווה בשתיקה נפוחה מחרטה. אתה נושם, אתה מבין.

משפחתו של אחמד מתגוררת בסמוך לבתים חדשים מתנחל, כפי שקוראים לכלל המתנחלים. ל "סוגיות אבטחה" התנועות מוגבלות וכדי לצאת אתה צריך לעשות מעגל רחב יותר. חיילים ישראלים הולכים על כסף זעיר: מי שעובר סיכון מסכן את חייהם. "ביטחון" הוא התשובה היהודית האוניברסאלית לכל שאלה: זו הסיבה והתוצאה של האש שנמוגה מתחת לאפר של חברון. לא במקרה המפלגה הדתית הציונית הלאומית "הבית היהודי", הבית היהודי, חזקה מאוד כאן. בין H2 לקריית ארבע, הֶסדֵר ממש מחוץ לעיר, המתנחלים מגיעים ל 9000 נוכחות שכולם מסכימים על נקודה אחת: אין פשרה עם הערבים.

לפני השקיעה השוק החדש מתרוקן. חברון מתגלה פחות נועז בשעות הערב מאשר בשעות היום. הפחד לא מפנה את מקומו להרגל לחלוטין. באור מלאכותי ניתן לחוש את כתם הזהב הזית של חוליית חיילים ישראלים. משהו קורה.

היום היו בעיות בתל רומיידה והמתח מתחיל שוב. תקיפה נוספת, אדם נוסף שנפצע קשה. זו אינתיפאדת הסכינים. כבר חודש שהוא מתקדם במתקפות בודדות ובלתי צפויות, ללא כיוון אמיתי. ההתקוממות הערבית מתפשטת עכשיו בשנאה אקראית, גבול ההתנגדות החדש לישראל.

ישראל מגיבה כל מקרה לגופו, יום אחר יום, מכה במכה.

חיבה, בורות וחוסר מעש חופפים באופן לא הגיוני. כמו כל דבר בחברון. כשיגיע גשם ושלג, יהיה בוץ. ואז זה יהיה עוד יותר גרוע.

 (ממשיך)

(צילום: מחבר / DD'O / IDF)