ישראל ופלסטין שנצפו בחברון. Cap.2: עתיד אפשרי? (סוף)

(של ג'אמפירו ונטורי)
10/11/15

יותר מעולה הֶסדֵר קרית ארבע העברית היא סוג של עיר שנייה. בית מגורים גדול מאוד שמאחורי המרכז העירוני. היוצא מן הכלל של חברון לערים אחרות בגדה המערבית הוא שיהודים וערבים חיים גרועים, אך עדיין זה לצד זה. לא רק בתל רומיידה ואברהם אבינו החשובים ביותר; אפילו ביישובים הקטנים יותר וביישובים בעיר המתח מתמיד. בית רומנו, בית הדסה, בית חסון, בית שניאורסון, גבעת האבות, בית קסטל, כל אחד עם ההיסטוריה שלו, כל אחד עם טענותיו.

חיל המצב שלצה"ל למרות חוקים בינלאומיים האוסרים במפורש קיום משותף של מתקנים צבאיים ובתים אזרחיים. אנו דנים בזה במשך חודשים, במשך שנים. מאז תום מלחמת ששת הימים, כאשר מתיישבים יהודים חודשו להשתלט על בתים בחברון, היה מתח אנדמי. הוא עולה ויורד כמו חום, אך הוא אף פעם לא נעלם. 

חברון היא גורל קדוש לשמצה.

צמוד לכביש הישן סוק וליד זה החדש, ליד כיכר באב-אל-זאווי, ניצב בית הספר הרבני ישיבת שבי. הגנת תיל ומגדלים מוגנים על ידי חמושים מבפנים ומבחוץ. משווים את הרב בלייכר לתואר שליטה, ראשי תיבות של "יהי רצון שהוא יחיה הרבה, אמן". זה משאלה שלכל אחד מהעיר יש, אבלאינתיפאדת סכינים והתקפות יומיות מייצרות תחושת חוסר ביטחון רחבה. אם אי פעם זה יעזור, ישנם חיילים ישראלים חמושים המסתובבים בכל מקום לזכור זאת.

בין סיור שלצה"ל ו מואזין, בין נער ערבי עם חולצה של ריאל מדריד ומיץ פירות, זה הגדה המערבית.

אנחנו מתווכחים על הכל. היהודים לא רוצים לשמוע על "שטחים כבושים". זו תמיד הייתה ישראל. לעומת זאת, "הפלישה הציונית" היא ההימנעות הבלתי נגמרת של הערבים. הגבול בין אנטי-ציונות לאנטישמיות תלוי בפרשנויות. האמונות הן אטרקטיביות בכל מה שקשור להכל. בחברון אין טעם להתווכח אם אותו הר בירושלים הוא אתר מקדש שלמה או האבן שממנה עלה מוחמד לגן עדן. התעמולה דוחפת לרעיון זה או אחר. אז מושבים מעוותים רבים נשבים מחדש במערב, שם הסכסוך הערבי-ישראלי משרת מטרות פוליטיות על פי נוחות ודעות קדומות.

כדי להבין את חברון ואת המלחמה שהיא מנהלת בתוכו, זה אפילו לא מספיק כדי להסביר. כולם מדברים על המזרח התיכון שלו, לכולם יש את הסיבה שלו. נראה כי שיווי המשקל היחיד האפשרי הוא "הלא שיווי משקל".

שני משקיפי TIPH מצלמים תמונות. הם אנשי אזרח עם מעמד דיפלומטי מאיטליה, נורבגיה, שוודיה, שוויץ, טורקיה ודנמרק. המטה שלהם הוא מלון לשעבר בצד הערבי, כמה מאות מטרים מהכביש המהיר שמוביל צפונה.

מצד ישראלים זלזול בזכות היותם עדים לא נוחים, הם מגלים לעתים קרובות כי בחברון ישנם רק מתנחלים "אורתודוכסים": נהלי צה"ל אינם כלל ...

אך עם הזמן הם גם הגיעו לכיסאותיהם של הערבים שמתלוננים על שימוש מועט. מהומות המחלוקת נמשכות: עקשנות וקורבנות, במעגל שקשה לשבור. בינתיים יש מי שמפוצץ את האש. מהמסגדים הקריאה אל ההתקוממות מתמשכת. מאות צעירים ערבים מתרוצצים במעגלים מדי יום בתוך קריאות מרד ואבטלה כרונית. אולם בצד היהודי, הכספים ממשיכים להגיע. זה לא ממשל אובמה, עכשיו במפגן עם הליכוד והימין הישראלי. הכסף מגיע מחשבונות פרטיים באמריקה העמוקה, זה שתמיד תמך בעניין היהודי והסית את העניין "מתנחלים" של חברון להמשיך תמיד ובכל מקרה. תל אביב, כנסת, נתניהו ... זה לא משנה. אותו הדבר צה"ל הוא הופך לאויב של המתיישבים לרוב יוצא משליטה.

משקיפים מדווחים על הצעות כלכליות לא פרופורציונליות שסובסדו על ידי צפון אמריקה והמשיכו בפרובוקציות מצד יהודים לשכנע ערבים לעזוב. יהודים מתמודדים. הפזמון שגורש הערבים הוא שקר זדוני עבורם.

בינתיים משאירים גז מדמיע מנקודת הבדיקה 56. למחסום צבע ברזל בהיר וחותך את הכביש לשניים, מכריח את הערבים החיים בנוסף לבדיקות רצופות. אבנים עוזבות. גז קרע ומכות חוזרות. אם יש כלל אחד בחברון הוא שהזכות ללכת ברחוב יכולה לקפוץ בכל רגע. 

מה שיקרה מחר זו שאלה חסרת משמעות.

ה"התנגדות "של ימינו איננה אינתיפאדה אמיתית. הראשון והשני עלו לחדשות במהומות ברחובות. ה פקמז (פיקוד אזור צה"ל האחראי על הגדה המערבית) נאלץ להתמודד עם תנועות המוניות בעבר על ידי נקיטת צעדים. עכשיו זה שונה.

מוקדם מדי לומר אם התקפות ללא אסטרטגיה הן אסטרטגיה אמיתית. קשה באותה מידה להבדיל בין האלימות הגנטית של הארץ הזו לבין הקיצוניות האיסלאמית, הגבול החדש לטיעונים אינסופיים. איזיס או לא איזיס, בעוד עשר שנים המזרח התיכון השתנה ורוחות חדשות נושבות קודרות אפילו על כדור הארץ בצד זה של הירדן.

עם זאת, חברון נותרה מציאות מוקפת. בין המואזינים למתיישבים שקוראים ליהודה ושומרון, מה שאחרים מכנים פלסטין, עדיין זורם דם בצבע הרימון. אולי אז שום דבר לא השתנה.

ישראל ופלסטין נראו מחברון. פרק 1: אינתיפאדת הסכין

(foto: מחבר / צה"ל)