הזוג המוזר אובמה-ארדואן. ארה"ב ותורכיה נלחמות ב- ISIS?

(של ג'אמפירו ונטורי)
16/10/15

השיחה בין הנשיא האמריקני ברק אובמה לארדואן הטורקי מאששת מחדש את האסטרטגיה המשותפת במזרח התיכון של וושינגטון ואנקרה. ההצהרות של סוכנויות ברחבי העולם מאשרות את רצונן של ארה"ב וטורקיה להגביר את הלחץ הצבאי על הח'ליפות ובמקביל לחמש את "האופוזיציה המתונה" לממשלת אסד.

הנשיא אובמה ירחיק לכת כדי לאשר לבני בריתו ארדואן את התמיכה בדיכוי ה- PKK, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הכורדית במאבק לעצמאות בשטח טורקיה.

דבריו של אובמה שגובשו תחת מותג ממשלות אחרות היו מחרידים את החוגים האינטלקטואליים ואת הקנצלריות המתקדמות של חמש היבשות. נשיא נובל, לעומת זאת, נהנה לעיתים קרובות מאשראי רחב ואלה שפעם החזיקו מעמד באוקלאן הכורדי, מתיימרים היום לא לשמוע.

בטור זה כבר ניתחנו את התפקיד השנוי במחלוקת שמילאה טורקיה בתרחישים המזרח-תיכוניים הנוכחיים (v.articolo).

ראוי לחקור לאור ההתכנסות בין ארדואן לאובמה המאששים את מה שכבר הושחת.

בואו נראה טוב יותר.

טורקיה הייתה חברת נאט"ו מאז 52 'ומאז תחילת שנות השבעים היא חלקה את הגבול הדרום-מזרחי עם אסד: תחילה האב, ואז הבן. כפי שכבר טענו (v.articoloשושלת דמשק, אם כי עוינת על הנייר במערב ובישראל, הועדפה במשך ארבעים שנה על פני הוואקום הפוליטי מסיבות של איזון אזורי. במיוחד הייתה עוינותו הגלויה של ערפאת כלפי אש"ף, שהכריעה עבור ישראל, שהבטיחה אורך חיים רב לכוחם של העלאווים בסוריה.

במשחק הספציפי הזה היה לטורקיה, במיוחד כל עוד היא נהנתה מיחסים מצוינים עם תל אביב, האינטרס הישיר שלה: מעצמה יציבה בסוריה אפשרה להקפיא את השאלה הכורדית, בעיה משותפת עם דמשק. YPG, יחידות ההגנה העממיות של הכורדים הקשורות באופן אידיאולוגי ל- PKK, הן הצד הסורי של הפשמארגה ובדרך אגב גם המיליציות האמינות והמניעות ביותר בלחימה במדינה האיסלאמית.

מבוי הסתום של אספקה ​​צבאית לכורדים הסורים עם עיכובים בלתי נמנעים בתוצאת המלחמה נגד איזיס בגזרת צפון-מזרח סוריה מוסבר על ידי לחץ מצד טורקיה. התמונה ברורה. הרבה פחות ברור מה מניע את טורקיה להימנע מאבטחת אזור שרצתה והיה צריך לשמור על יציבות במשך חצי מאה. סוריה החלשה היא הראשונה מבעיותיה הגדולות של אנקרה, הן בגלל הנחת המשקל הפוליטי כתוצאה מכך על ידי הכורדים (שכבר מגורה באוטונומיה בעירק) והן בזרימת הפליטים הבלתי ניתנת לביטול שכבר קשה לנהל כיום.

כאשר ארצות הברית וטורקיה מדברות על "פלגים מתונים" הנלחמים בממשלת אסד, הם בעצם מתייחסים לג'יש אל פתח, צבא הכיבוש, פעיל בחזית הצפון-מערבית (לא רחוק מגבול טורקיה) וכעת הוא סימן להתכנסות של חזיתות אסלאמיסטיות סוניות שונות. בין המגעים הפוליטיים הגדולים של ג'יש אל פתח ניתן למנות את האחים המוסלמים המצריים, שהטביעו חותם מטריד על קיומו של ציר סוני אסלאמיסטי רדיקלי של הגעה בינלאומית. מעבר להבדלים האידיאולוגיים, איזיס היא בעצם אותו דבר.

מה שעכשיו ניכר הוא שטורקיה מעדיפה כיום לדבוק בחזית סונית ללא צללים על פני אסטרטגיית בלימה חילונית שאפשרה לה לגבש את תפקידה כמעצמה אזורית. מאחורי ג'יש אל פתח יש בראש ובראשונה ערב הסעודית, האח הגדול של הסונים, בפרט של אותו רכיב אולטרה-שמרני שמתייחס לווהאביזם.

טרם ידוע כי ה- MIT (המודיעין) הטורקי החליט לשחק באש. עם זאת, יש להתחשב במגעים מבצעיים בין ישראל לרוסיה גם במובן זה.

יהיו מטרותיה של אנקרה אשר יהיו, נותר לראות את הרווח שלה לטווח הארוך. כבר דיברנו על הסחף האסלאמי של הטורקים בטור זה (v.articolo).

קשה להבין את התפתחות התרחישים, במיוחד לאור הבחירות המוקדמות בנובמבר, בהן ארדואן וטורקיה מונחות על כף המאזניים.

מצד שני, קל יותר לנחש מדוע ארצות הברית משחקת את המשחק הטורקי או לפחות שותפה לו. אם להניח בצד תיאוריות חייזריות שקוראות קיזוזים אסלאמיים בידיות הכוח של ארה"ב (בתמונות הפיננסיות שיש ...), עלינו לזכור עד כמה ארצות הברית זקוקה לטורקיה ובעלות בריתה במפרץ הפרסי, הסעודים מעל הכל. הניסיון להבין את הנוכחות באזור שמציב קושי רציני בגלל ניצחונו של נתניהו בבחירות במארס בישראל מוסיף לשליטה בייצור הנפט הגולמי (ולכן גם במחיר). השגיאה החמורה של אובמה בחשיפתו נגד הליכוד מניבה כעת פרי: ללא אנקרה ועמיתיה הסונים במפרץ, אמריקה במזרח התיכון כיום תהיה למעשה לבדה.

העובדה שלפלישת הלוחמים הרוסים בטורקיה יש יותר מרחב תקשורתי מאשר בחיפוש אחר אסטרטגיה משותפת נגד הח'ליפות מסבירה דברים רבים. בין אלה, ארה"ב וטורקיה אינן נלחמות בדאעש ובכל מקרה אינן עושות זאת כדי לנצח.

(צילום: טורק אורדוסו / רשת)