כהקדמה, נתון ההוצאות הצבאיות של אלג'יריה מספיק: בשנת 2011 השקיעה המדינה הערבית 6,5 מיליארד יורו כדי להחיות את מערכת ההגנה שלה, והפכה לראשונה אי פעם ביבשת אפריקה.
הפוטנציאל הצבאי של אלג'יר עושה רושם. החוזים שנחתמו בגרמניה וברוסיה ברורים: בברלין ישנם הסכמים של 10 מיליארד יורו בעשר שנים לאספקת כלי רכב, משוריינים ופריגטות. עם מוסקבה האספקה מתרחבת: אנחנו מדברים על 2 צוללות, על 60 מסוקים (קרב ותובלה), 500 עגלות T-90 וכשבעים תשעים בין סוחוי 32 וסוחוי 35. לכך יש להוסיף את המסירה הבאה של סוללות נ"מ S-400.
המספרים (מסופקים על ידי SIPRI) מדברים בעד עצמם: מרוקו מתמקמת במקום השני עם 4 מיליארד דולר, שהוקצו גם בזכות שיתוף פעולה ימי עם נאט"ו, מה שהפך השקעות חדשות לצורך רויאל רוי (חצי מיליארד יורו להולנד עבור 3 פריגטות).
בולטים גם בדרום אפריקה עם 3,7 מיליארד התקציב שלה ואנגולה שבין 2001 ל -2011 הקדישה 2,8 מיליארד יורו לכוחות המזוינים שלה, עם צמיחה של 2000%.
בהתחשב בכמעט 4 מיליארד שבוצעה על ידי מצרים, נחשב באופן אוניברסלי למעצמה הצבאית האפריקאית, וסודן עם 2 מיליארד יורו, בהשפעה ראשונה, זו בולטת אפריקה הערבית-ים תיכונית.
החיכוכים ההיסטוריים בין מרוקו לאלג'יריה והדאגות ליציבות פנימית הנובעת מהמעיינות הערבים, היו הכוח המניע של מירוץ נשק בתחייה מתמדת. 
במציאות, הנתונים הגיאו-פוליטיים המשמעותיים ביותר מגיעים ממדינות אפריקה שמדרום לסהרה, שם התקציבים נמוכים משמעותית אך הסיכונים למלחמה גדולים יותר. פרט לדרום אפריקה הנזכרת, רק ניגריה עם 1,6 מיליארד השנה שלה מתחרות בינלאומית. קניה, אתיופיה ו צ'אד פעל עם השקעות בין 700 ל -500 מיליון דולר בשנה. אם ההוצאות עבור ספינות, עגלות ומטוסי היי-טק מכבידות על תקציבי מדינות המגרב, כמות הנשק הקטן שמסתובב מהסאה כלפי מטה מרשימה ככל שיהיה.
ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שבה למעשה מלחמת האזרחים מעולם לא הסתיימה, למרות האמברגו של שנת 2011, תפוצת הנשק הזעיר כמעט אינה בשליטה. כדי להאכיל אותו יהיו הארסנלים שסיפקה בלגיה, "האח הגדול" של המדינה. החיילים הסדירים שני קבוצות מורדות מהאזורים המזרחיים תהיינה גישה ישירה ועקיפה.
ללא מוסריות צבועה, כולם יודעים שאפריקה היא שוק אטרקטיבי עבור ספקים גדולים, בינוניים וקטנים. אלברטו סורדי הזכיר לנו את זה פנימה כל עוד יש מלחמה יש תקווה. רוסיה, ארצות הברית, צרפת, סין, גרמניה, אך גם איטליה, אוקראינה, ישראלה וצ'כיה עושות עסקי זהב ביבשת. זה לא חידוש אלא מגמה הולכת וגוברת מאז שנות השישים, עשור של שחרור רשמי עבור מרבית מדינות אפריקה.
עם זאת, השתקפות תהיה הכרחית לאור המסגרת הגיאו-פוליטית, שהתפתחה עמוק בעשרים השנים האחרונות. ישנם שלושה גורמים שכדאי לזכור שהופכים את מצב העניינים הנוכחי ללא פחות מדאיג:
- חדירה אסלאמיסטית לחגורה שמדרום לסהרה, מהאטלנטיק לקרן אפריקה היא עובדה שאין עליה עוררין. עד אתמול, מדינות רבות חסינות מפני מתחים פוליטיים שמטרידות "סוגיות דתיות" נמצאות כעת במערבולת מלאה. כלי הנשק המסתובבים ביבשת, שבעבר שימשו לתדלוק מלחמות וגרילה בהיגיון המלחמה הקרה, היכן הם מסתיימים כיום? בסיכון הקשור למירוץ להארכה מחדש, ישנה שאלת האמינות של בני השיחה. אתמול הערכנו הערכה של ההתקוממות האיסלאמית בחגורה שבין סנגל לסומליה, והפכנו את הסהרה לאחד המקומות הפחות בטוחים על פני כדור הארץ; מה יקרה מחר?
- הארסנות המצוידות היטב של המומס Jamahiriya גדולי של קדאפי הציפו את אפריקה בכמות מפחידה של מערכות נשק. המשברים במאלי, צ'אד, הרפובליקה המרכז אפריקאית, ניז'ר וחוף השנהב קשורים קשר הדוק לשטף זה;
- מוסדות אפריקאים יציבים מבוקשים. חצי מאה אחרי תחילת תהליך העצמאות של רוב מדינות אפריקה, עדיין קשה למצוא דוגמאות לדמוקרטיות מאוחדות ומערכות אורגניות המסוגלות להקרין מעבר לתקופות הבלתי מוגבלות של המנדטים לנשיאות.
אז העתיד כולו שחור?
התנאים המוקדמים קיימים ואדם תוהה אם הנשק תואם ליציבות כלכלית, מוסדית וחברתית או אם הם בדרך כלשהי המכשול העיקרי.
קשה לומר. אפריקה זקוקה לכל דבר פרט לבנזין אחר שעל האש, זה נכון; עם זאת, ישנם מקרים, כמו נמיביה, שבהם תקציב הביטחון עלה ב -70% בחמש שנים, מבלי לפגוע באחת הדוגמאות הנדירות של סולידיות ואיזון פוליטי ביבשת.
יש עוד דרך ארוכה. מה שנראה דחוף הוא שאחרי תשומות מבחוץ, אפריקה מתחילה להבטיח לעצמה דרך אמיתית של אמנציפציה.
(צילום: צבא ניגריה - Armée de terre du Tchad)
