הסכמי לוזאן על כוח הגרעין האיראני עולים לכותרות ככישל הרגל לעולם חדש של שלום. עם זאת, דיפלומטיה נחשבת יותר מדמגוגיה ולא כולם מקבלים בברכה את הידיעה על ידי קילוף ידיהם. מדינה שאתה הולך, תגובה אתה מוצא. מלבד ציורי הקיר האידיאולוגיים של ממשל נתניהו, הסיבות הבסיסיות לכך שהקריצה לאיראן הופכת את ישראל לעצבנית היא בעצם שתיים. האחד הוא טבעה של איראן. השני הוא זה של ישראל.
בוא נלך לסדר.
ב 79 פרס של Reza Pahlavi נעלם תחת המהפכה האסלאמית של ח 'מיני, הראשון של הזמנים המודרניים. בטהרן, וושינגטון עוזב קוויאר ושמן ומוצא הר געש מלא שנאה ושנאה. כפי שמנצלים את מחצית העולם, "איראן היא לא הגלגל האחרון של העגלה ...", אלא פצצה דמוגרפית, עם עתודות נפט ענקיות. המסורת הדיפלומטית הגדולה שלה, המיקום הגיאוגרפי שלה ולא פחות מכך, האבק של ההערכה העצמית, הופכים אותה לכוח אזורי ברמה גבוהה.
זה מגיע לעצמו כי שיווי משקל משתנה עם אותם בריתות: הערבים Nasserean מפונקים על ידי הסובייטים במפתח אנטי מערבי, להיות שימושי כמו סוללה. בקמפ דייוויד מצרים ממוחזרת, אשר הופכת מפיסטולה לבעל נאמן. הזר בסאלאם מבושל במלחמה נגד איראן ובאת 'מביך, הוא הופך לחבר של כל יום.
אלה השנים 80, שנות הרמבו ורוקי: במזרח התיכון אויב תל אביב הופך לשיעי. בלי לפגוע בקדאפי ובכמה כיסים בלתי נעימים של סלידה כלפי המדינה היהודית, בעולם הערבי רק אסד-אב ויורשיו בשל חיזבאללה נראים כאיום מוחשי. הקשר בין איראן לסוריה, האיסלאמיסטים היחידים באזור הלא סוני, ידוע לכל.
אבל הבעיה האמיתית היא אפילו לא דמשק. המלחמות הערביות-ישראליות מדברות בבירור: ישראל חוששת מהערבים אבל עד לנקודה מסוימת. בדרום לבנון, בשטחים ובגולן, הוא שם סכומים רציניים ויודע איך להכיל אותם, בייחוד כשיש להם מעמד של מדינות וכוחות מזוינים. ישראל חזקה יותר מכל הערבים. הסיכון האמיתי הוא פרס.
"הדרך לירושלים עוברת דרך בגדד" ח'ומייני נאמרה במהלך המלחמה עם עיראק. אין צורך לומר: נראה ששני דחפים שלא ניתנים להפסקה גוברים על כל מצב פוליטי: מצד אחד, חיסול המדינה היהודית, מטרה הגלומה בגנום המהפכה החומייניסטית; מצד שני, הרוח שעברה בירושה מכורש הגדול שדחפה את הפרסים אלפי שנים להסתכל למערב. זה יהיה הארזים של לבנון, זה יהיה הים התיכון הכי מסביר פנים של מיצר הורמוז ... העובדה היא שאיראן תמיד מצביעה על הצד הזה. שמעבר לפרת היו אנשים קשוחים, אפילו הרומאים למדו את זה בזמן הפרתים ...
קיומה של איראן אסלאמית ושיעית, שהועלה עם שליחות של טיהור ירושלים, הוא כשלעצמו כאב ראש עבור ישראל, אשר בתורו לא יכול לסגת מן הייעוד הטבעי שלה: להתקיים.
שום מדינה אחרת בעולם אינה קשורה לתפקוד הבנאלי. מה בדיוק אומר שאנחנו נותנים לו לספר את העובדות על הפרשנויות השונות שממשלות תל אביב נתנו לנו במשך עשרות שנים. ההכרזה האחרונה על הליכוד, לעומת זאת, אינה מבטלת את האינסטינקט האחרון שאפילו מפלגות הכנסת המתקדמות ביותר מבטאות: לחיות ולחיות עם רשות מסוימת.
כי שתי עמדות ליצור חיכוך מעורפל גם מבין אידיוט. קשה להרכיב אלה שרוצים לחיות טוב ומי לעשות הכל כדי למנוע את זה. אנחנו לא מדברים על תקלות, היסטוריה, סיבות, דת ואימפריאליזם; אנו מגבילים את עצמנו לטוטולוגיה.
עכשיו הספק הגדול ביותר. מה יקרה עכשיו כשאמריקה חייבת עם איראן כדי לחסום את הטעויות שנעשו בסוריה? הסכמי לוזאן אינם אקראיים.
לקח ארבע שנים להבין את הטעות שנעשתה בחימוש המורדים נגד אסד-בנו. ארבע שנים בהן הטעויות שנעשו בעירק, בלוב ובמוג'אהדין באפגניסטן הסובייטית (שלימים הפכה לטאליבאן) לא לימדו דבר.
עכשיו, כשהבועה השיעית האיראנית, השנואה כל כך על הממלכות במפרץ, נראית כנחוצה כדי לבלום את הזעזועים הסונים של ISIS ואת האנרכיה המשתוללת במזרח התיכון, איך היא תנוע?
אם איראן תיכנע לתימן, תגדיל את כרטיסי המשא ומתן שלה, איזה ויתורים אחרים תעשה אמריקה בנוסף להסכמי לוזאן?
לדוגמה, משולש היחסים בין סוריה, איראן וחיזבאללה בלבנון, עם תל אביב נראית עצבנית.
אם זה קר בין ישראל לוושינגטון, היום זה לא מפתיע. יש להבין מה יקרה אחרי עידן אובמה, עכשיו בכל החושים.
מי יחיה יראה. מי לא יחיה, אמן. המזרח התיכון בעצם, הכל עושה חוץ משעמם.
ג'אמפירו ונטורי
