בשלושים השנים האחרונות דברים רבים השתנו. כדי להבין את זה, רק תחשוב שבסאנרמו בשנת 85 היה צוקרו, בשנת 2015 הייתה אמארה ... עם המשבר, אפילו שמות מהדקים את החגורה. למרות ה מאלה טמפורה כמה עובדות נותרו זהות. לפני שלושים שנה הסרט יצא לאקרנים בחזרה לעתיד והמחבלים באוטובוס פולקסווגן שירה בפרופסור דוק היו לובים. זה לא היה מקרי: לכולם לוב הייתה מדינה סוררת, נותנת חסות לכל מי שהיה לו חשבון פתוח בארה"ב ובריטניה.
אנחנו מדברים על היום, אבל גם אלה היו זמנים חמים מאוד. אפריל 86 אומר הכל: האמריקאים הפציצו את טריפולי וקראקסי הציל את חייו של קדאפי בכך שהזהיר אותו בזמן; כעבור 24 שעות נפלו שני טילים לוביים (פחות או יותר) על למפדוסה; עוד כמה ימים והייתה הדרמה בצ'רנוביל.
שלושים שנה אחר כך קדאפי, קראקסי ורייגן מתים והתרחיש של היום ממשיך להיות קריטי. פצצת האוכלוסייה האפריקאית הניבה מיליונים רבים של אנשים מיואשים ואירופה הנכחדת היקרה, כמה פחות מדינאים וחלקם יותר אמנות דמגוגיות. כך הולך העולם.
בינתיים לוב נשארת שם בחיבוק מפרץ סארטה. עדיין שם אבל עם שתי ממשלות במחיר של אחת. שתי ממשלות במלחמה אך מאוחדות בכך שהן אינן שולטות בשטח.
בטריפולי ישנם אסלאמיסטים הממומנים תחת עיניהם הצבועות של כולם מטורקיה וקטאר. בטוברוק (כל כך יקר לרומל והמבצרים אליהם הוא נתן את שמו) יש עבדאללה אל-ת'אני שבנוסף לזכור במעורפל את מורגן פרימן יכול רק לשאוף להיות ראש הממשלה הפרו-מערבי של מדינה שאינה קיימת.
בלוב יש אנרכיה. אסון מוחלט, או ליתר דיוק טוטאל כמו שאומרים הצרפתים ...
אחרי רומאים, ביזנטים, ערבים, טורקים ואיטלקים, דף זה נוגע גם בלוב. כן, כי אפשר לומר בלי להסתייג: אנחנו עכשיו העבר. אם Scipione ו- Giolitti מייצגים שתי דוגמאות להקרנה, הנסיגה בשנת 43 'וגירוש 70' הם סמל היציאה מהמקום עם האוזניים כלפי מטה. איטליה, למעט ניסיון לפני שלושים שנה בתקופת אכיל לורו, נותרה מחוץ למשחקים הים תיכוניים.
הקשקושים במשימת האו"ם, בהתערבויות ובאסטרטגיות, בתפקיד איטליה בלוב הם משב רוח חולף, מרעה הומו מדיוס המומים מכל כך הרבה מילים מבולבלות: מהגרים, מעפילים, נחיתות, סובלנות, טרור, איזיס, מלחמות, בריחה, אפריקה, סירות, מבריחים, טובים, רעים, גזענות, אינטגרציה ...
אחת האמיתות העצובות היא שאם מדיניות החוץ האיטלקית מתה כבר שנים, זו המיוחדת במיוחד למארה נוסטרום כבר קבורה. זו עובדה תקופתית, משפילה אך למרבה הצער אין עוררין.
בין אם זה קטנות, רצון אידיאולוגי, יהירות של מישהו, חוסר יכולת של מישהו אחר או סתם לפיד התרבות שנשרף כעת במקומות אחרים, זה לא משנה: המבט לדרום, כל כך טבעי ושימושי לאיזון הדחפים היבשתיים של בריסל, נראה עכשיו יותר כמו מורשת איזו פרספקטיבה.
אנחנו מסתכלים ללוב ושוב משהו יוצא מכלל שליטה ועובר עלינו, אכן באמצע. למרות ההיסטוריה והגיאוגרפיה, אנו עדים לאינרטים מבלי להבין אפילו. אפריקה מתפוצצת ואנחנו מאחור, אנו מעבירים את הזמן בין סכסוכי נחיתה, גניבת בתים משותפים, סובלנות מוכן ללבישה שידל לחדרי מגורים רדיקלי ואסטרטגיות מימי ראשון אחר הצהריים בטלוויזיה.
בהמתנה למגדילת המוות ולמערב שיפסיק להשתיל לחשוב על הדרך הטובה ביותר להתאבד, אנו עומדים בתור, מחכים למה שנצטרך להסתגל אליו בלי להחליט. בלי לחשוב אפילו לעשות את זה.
אנחנו נראה מה יקרה. שגלגל התנופה של משקל בינלאומי חדש הוא בעצם מהלך של מזל, זה אפילו לא נכלל.
בינתיים, הים התיכון ממשיך לארח סירות, נחיתות, התעללות, כאב, דם ושובבות כפי שעשה במשך אלפי שנים. אנחנו נמצאים בזה, בסרתה הטובה והרעה ...
ג'אמפירו ונטורי
