נשיא ארה"ב 2016: מורשת קטסטרופלי השאיר אובמה במדיניות החוץ

(של ג'אמפירו ונטורי)
09/11/16

תם עידן אובמה; שלב אחד מסתיים ומשנה מתחיל, שעליו יש תחזיות של אוריינטציה שונה. לא משנה מה קומתו הפוליטית של הנשיא החדש של ארצות הברית, זה יהיה שמו שיחזיק את המרחבים התקשורתיים ברחבי העולם בארבע השנים הבאות.

עבור טראמפ, נשיא ארה"ב ה -45, יהיו קשרים רבים שייפתרו בעתיד, אך המורשת המורכבת ביותר לניהול תהיה בהחלט ברמת היחסים הבינלאומיים. הנתון אינו ידוע: לראשונה מזה שני עשורים לפחות, חלק ניכר מוויכוח הבחירות התמקד במדיניות חוץ, מקוטב בעמדות אנטית.

הנושא חוזר לאור הזרקורים משתי סיבות: ארה"ב שוב מפקפקת בתפקידה לאחר רבע מאה של חיים כשוטר העל בעולם; האיזונים הגיאופוליטיים של כדור הארץ השתנו באופן מהותי.

בכל הנוגע לשיקול הראשון, עומדת על הפרק בעיית ההגמוניה העולמית, בין שאלה אתית וכלכלית. בין העקרונות הסובייקטיביים לאובייקטיביים, לעומת זאת, הדיון הוא בעיקר פנימי של המדינות והעולם אינו יכול שלא לשים לב.

ביחס לשינויים בשיווי המשקל הגיאופוליטי בעולם, אמריקה נאלצת במקום זאת להתמודד עם מה שהתממש במהלך שנות כהונתו הכפולה של ברק אובמה. מנושא פעיל הוא הופך לפאסיבי ומצב הדברים אינו מנחם.

נלחץ בין שיטת המיסוי הטמונה בהכרח בהיגיון האימפריאלי של מעצמה לבין הצורך האידיאולוגי להיות פוליטיקלי קורקט, ממשל אובמה הביא הביתה תוצאות מביכות של מדיניות חוץ.

בוא נעשה סדר, ננסה להתוות את התוצרים של 8 שנות ניהול לפי אזור גאוגרפי.

נתחיל בבעל הברית פר אקסלנס, ישראל. בבחירות הכלליות במארס 2015 צידד אובמה בפומבי את יצחק הרצוג, מנהיג השמאל הלייבורי שהסקרים העניקו יתרון ברור על פני הליכוד מאת נתניהו. עקיפה, לעומת זאת, לא מתרחשת והיחסים בין ממשלת ישראל החדשה לארה"ב קופאים.

הקור התחיל למעשה קודם לכן, כאשר עמדת ממשל ה- DEM בשאלה הפלסטינית הייתה ברורה כעת שהיא אינה עולה בקנה אחד עם הימין בתל אביב. יחסים גרועים בין דמוקרטים ה הליכוד הם מביאים את ארה"ב וישראל למרחק הפוליטי הגדול ביותר מאז הקמת המדינה היהודית. נתניהו בולע גם את הסכם הגרעין עם איראן; נסגר כמו קיפוד ונהנה מסוף המנדט של אובמה.

בשנת 2010 היחסים הדיפלומטיים בין טורקיה וישראל. זו תחילתו של עידן ארדואן, אז ראש הממשלה באנקרה. התמיכה הניתנת ל אחים מוסלמים, קרוב מאוד ל חמאס ולפיכך אויבי תל אביב שלא ניתנים לפיתרון, הוא העביר את טורקיה באופן משמעותי לחזית הפרו-פלסטינית (בחנו את השאלה פעמים רבות בעמודים אלה). הברית ההיסטורית בין תל אביב לאנקרה נשברה אך אובמה מצליח במשימה המדהימה של הרעת היחסים עם שניהם.

התהליך איטי אך נקודת המפנה הסופית הגיעה ביולי 2016, כאשר ארדואן (כיום הנשיא) סיכל את ההפיכה והאשים בגלוי את ארה"ב כי ארגנה אותה. המדיניות העצמאית של טורקיה נמשכת בסוריה, שם היא מביכה את ארה"ב עם המבצע מגן הפרת מכוון להכיל את הכורדים מעבר לגבול. וושינגטון תומכת בכורדים נגד דאעש שיהיה להם רגל בסוריה, אך מול בעל ברית נאט"ו בטורקיה היא מתכוננת להקריב בדיוק את הכורדים המוערכים מאוד של Rojava.

בינתיים טורקיה מתקרבת לרוסיה איתה היא מחייה את ההסכם לנושא הקבור נחל טורקי. בהתחשב בכך שארדואן שולט בכוחות המזוינים השנייה של הברית האטלנטית, השאלות שיש לשאול לגבי העתיד אינן מעטות.

אפרופו סוריה, אנו עומדים בפני האסון הפוליטי הגדול ביותר שארז אובמה. בשנת 2013 המילים מהדהדות

"ימי אסד ספורים ...".

אנחנו בסוף 2016 ואנחנו עדיין סופרים. לאחר חימוש שורות המורדים נגד אסד (כולל קבוצות אסלאמיסטיות רבות), ארה"ב נסוגה לפינה בדחיית כל פשרה עם דמשק ובעלת בריתה מוסקבה. ההתערבות הצבאית הרוסית מקפיאה את המצב הצבאי ונובעת מהניסיון לכוון את החלק האחרון של האביב הערבי מבחוץ, המוכר כיום כהטרודירקט גם בעיני דעת הקהל.

האסון הפוליטי בסוריה מסיר בינתיים את ההתנהלות המוזרה של המלחמה בטרור בעיני דעת הקהל העולמית. מי ומה עומד מאחורי דאעש? מי ממשיך לעזור לכנופיות האיסלאמיסטיות המשתוללות במדינה? בכל מקרה, אסד ואנשיו מנצחים במלחמה. זה מספיק והלאה.

לוב. חתן פרס נובל לשלום, ברק אובמה, שנדחף על ידי מזכירת המדינה הילארי קלינטון ונעזר בצרפת, ניהל בשנת 2011 מלחמה בקדאפי. האסון הלובי, מנקודת מבטו של וושינגטון, הוא תחילה ניצחון: מדינה עוינת בעבר הופכת לארץ גישה לניהול אוצר אנרגיה עצום. עם זאת, השאלה הלובית מסתבכת יותר. נכון לעכשיו ממשלת האחדות הלאומית של טריפולי שולטת בפחות משליש מהשטח ומעל לכל אינה מנהלת את שדות הנפט העיקריים. באמצע נמצא הגנרל הפטר, ידיד מצרים ורוסיה, ששוחרר על ידי ה- CIA כמה שנים קודם לכן.

Di proposito מצרים. לאחר נקודת המפנה של קמפ דייוויד של סאדאת, קהיר עברה מהמסורת הסוציאליסטית הנאסרית לשיתוף פעולה גלוי עם המערב. ארה"ב הצליחה אז להשיג את החלק הגדול ביותר של הפסיפס הערבי, והעניקה מתנה נהדרת לישראל ולמערב. מובארק פיקח על תפקיד זה 30 שנה.

בשנים אובמה יש לנו הזכות לחזות באביב הערבי הנ"ל. Cade Mubarak ובקהיר במשך שנה שלטון i אחים מוסלמים מאת מורסי. זהו רגע קריטי, אך מעט מאוד נאמר עליו. למרות הפוליטיקלי קורקט, הפעם תומך אובמה בהפיכה של הגנרל א-סיסי, מחזיר את מצרים לשיער ומחזיר אותה למסלול. עם זאת, לאל-סיסי, למרות היותו מיצוי זהה למובארק, יש חזון מנוקד יותר לגבי מדיניות החוץ המצרית: הוא תומך בהפטר בלוב במבוכה רצינית מצד המערב ומעל הכל הוא נצמד לפוטין, ואף מניח על השולחן את שכר הדירה של בסיסים ותמרונים צבאיים. משותף. לא רק זאת: קהיר מצייצת עם אויבה ההיסטורי איראן ומתנערת מבעלת בריתה המסורתית של ערב הסעודית. מצרים עם רוסיה, איראן וסוריה? למרות החלוקה הסונית-שיעית, התרחיש חדש והמהפך האסטרטגי של ארה"ב הוא מוחלט. 

בהתייחס לפוטין והיחסים עם רוסיהיכולנו לכתוב שעות. אנו מגבילים את עצמנו לומר שמאז 1991 היחסים בין וושינגטון ומוסקבה מעולם לא היו כה רעים. הניהול הגרוע של המשבר באוקראינה, הסנקציות הכלכליות וההתחדשות במזרח אירופה לא התרחשו אפילו בזמן הקדנציה השנייה של החמוש בוש, כאשר ההרחבה של נאט"ו למזרח כבר הושלמה ופוטין כבר אוחד ב כּוֹחַ. צ'פאו!

אמרנו על בוש; מובן מאליו שכל החלטה פוליטית מושפעת מאלה שהתרחשו בעבר. אם זה באופן חלקי פוטר את מדיניותו של אובמה, בתורו יורש לעשור של מלחמות שנלחמו על ידי ארה"ב ברחבי העולם, זה לא מגן עליו מפני ביקורת במדינה. ניהול המצב באפגניסטן ובעירק. המלחמה באפגניסטן נמשכת בשקט כבר 15 שנה. בשנת 2010, 10 שנים לאחר תחילת הסכסוך, היו בקואליציה נגד הטליבאן כ -4 הרוגים ביום. אנחנו רחוקים מ- 10 מקרי המוות היומיומיים בווייטנאם, אבל כדי להיות ניצחון צריך לומר זאת. אובמה צמצם את תנאי ארה"ב (לכמעט 3000 נפגעים סה"כ), אך הוא לא מצא מוצא. הנשיא הבא יצטרך לסיים את המלחמה ובסבירות גבוהה לקבל חזרה של הטאליבן לשלטון.

אפילו בעירק, 13 שנים אחר כך חופש עירקי, המצב נותר בליבו. הנסיגה מעולם לא יושמה בפועל, ואכן האמריקאים נאלצו לחזור. כרגע אנו נלחמים במוסול, עם מעורבות ישירה של ארה"ב. אם לוקחים את הטעויות בין השנים 2003 ל -2008 כמובנות מאליהן, ניתן לתהות אם ניתן היה לעשות יותר בשנים הבאות.

דאעש וטרור בינלאומי כבר דיברנו בין השורות. רק נוסיף שהמזרח התיכון הבלתי יציב באופן אנדמי מציע מעט מאוד מקלט בטוח לוושינגטון כיום. הנשיא העתידי יצטרך לתקן את היחסים עם כל הנושאים, אחד אחד. לא מעט עם סעודיה המסתורית, שאיתה ארה"ב תצטרך גם לפתור את המוני תימן, כעת נסחף.

בעוד שמעצמות אסיה חדשות מתגבשות באופק ואבטחות אחרות נעלמות (עם אובמה ארצות הברית קיבלה התרחבות סינית במזרח הרחוק ואיבדה גם את התמיכה החילונית של הפיליפינים) נראה מה יקרה משנת 2017 ואילך. צמצום או מלחמה טוטאלית? ארה"ב נמצאת בצומת דרכים חשוב. חלק ניכר מחיינו העתידיים תלוי בכך.

 (צילום: מושל ארה"ב - צבא ארה"ב)