הוויכוח על השאלה אם הים הכספי הוא למעשה ים או אגם עשוי להיראות טיפש. במציאות זה בכלל לא. האגמים נשלטים על-ידי המשפט הבינלאומי כמים פנימיים ומאפשרים שני דברים: להוציא את הזכות של מעבר תמים של אוניות של מדינות זרות; כדי להפוך את ניצול המשאבים הבלעדית למדינות החוף.
האמונה הרוסית כי הים הכספי, למרות מליחותו, הוא אגם ולא ים, הולך בכיוון זה. על פני השטח, התמרונים המשותפים בין הרוסים לבין הציים האיראנים משנים את מבני הגיאופוליטיקה האירואסית. בימים אלה, לא מושתק מדי, התהליך לא נראה אקראי.
בוא נלך לפי הסדר.
במשך מספר שנים, אירן (הרפובליקה האסלאמית של איראן) ו IRGCN (חיל משמרות המהפכה האסלאמית חיל הים) מילאו תפקיד חשוב בפיתוח היכולת האסטרטגית של איראן בקנה מידה לא רק אזורית. אם בשנות ה- XNXX הייתה הפעילות הימית מוגבלת למפרץ הפרסי עם כיבוש האיים של טונב, לטענתם של האמירויות הערביות (הם עדיין כיום), לפשיטות הסירות הקטנות של Pasdaran ולאיום המתמשך של המצור על מיצרי הורמוז, התסיסה שנרשמה בים הכספי בחודשים האחרונים, מעידה על מחשבה אסטרטגית. מודע לתפקידו באזור מכריע עבור האיזון הפוליטי של העולם כולו, מהלכים טהראן.
ההשקה ב 2013 של פריגטה Damavand (Jamaran 2) ב Bandar-e Anzali בים הכספי מבחינה זו היה משמעותי מאוד. בתמיכתם של רוסיה וסין הצליחה איראן ליישם את ארסנל ה- "עשה זאת בעצמך" על ידי שילוב תמיכתם של שותפים זרים עם ניסיון של עשרות שנים באוטרקי צבאי ותעשייתי שאליו היא נאלצה מלידת הרפובליקה. 
מעבר לגאווה הלאומית, "החזית" החדשה בכספיאן לא נראית מקרית. בחסות ההגנה על האזור הימי המקושר לפחמימנים ולתעשיית הקוויאר, טהרן מפתחת למעשה ארגון מחדש שלם של יכולותיה הימיות, דבר חיוני בכדי להפוך את המבצעים לשאיפות הפוליטיות הבינלאומיות שמעולם לא נסתרות. אם הסחר עם סין, למרות שהוא מאופיין בתכנים צבאיים חשובים, נותר תהליך כלכלי בעיקר עבור בייג'ינג (הסינים צמאים לנפט גולמי פרסי), יש לשזירה עם מוסקבה ערך עמוק בהרבה. עבור הצי הרוסי, איראן מספקת תמיכה בבסיס בנדר עבאס, השער למפרץ הפרסי וקוץ בצד במשך ארבעים שנה לצי מסחרי (וצבאי) בכל המערב. הנמל חיוני להעברות רוסיות מבסיסי האוקיאנוס השקט לנמלי הים התיכון, במיוחד אלה של טרטוס ולטקיה בסוריה. האפשרות לעקוף את הבוספורוס הכבוש בטורקיה וכמובן מעגל הקוטב מהווה מטרה של אלפי שנים עבור הרוסים.
הארגון הימי של טהרן מהווה אפוא חלק מחזון אסטרטגי משותף ארוך טווח. עוצמת היחסים בין איראן לרוסיה מהווה הוכחה לכך. שתי הדיפלומטיות כבר נהנו מנתיבים מועדפים בימי ברית המועצות; כעת, לאחר שהקומוניזם הרוסי דעך והתיאוקרטיה הפרסית התרככה, ההזדמנות לדחוף את מדיניות החוץ הרעועה של אמריקה במזרח התיכון הפכה לחמדנית מתמיד.
התמרונים המשותפים בים הכספי בין איראנים לרוסים חוזרים על רעיון שכבר הוכרז באוקטובר האחרון על ידי שיגור טילים קרקעיים קרקעיים לעבר מטרות בסוריה. 
אם מוסקווה הוכיחה יכולות בליסטיות עם צי של טוניג 'נמוך יותר מאשר הפריגטות של גפארד (קורבטס בויאן), פיתוחה של איראן בחיל הים יעיל אך מתקדם טכנולוגית עשוי להיות מקור לדאגה נוספת לאסטרטגיות הגיאופוליטיות בארה"ב בגוש האירואסי.
אם הים הכספי הוא אגם או ים בתחתית, זה לא משנה הרבה. מה שחשוב הוא מי יש שליטה. מבלי לפגוע בחוף האזרי, מונופול רוסיה-איראן הוא המונופול על כל האזור. טורקמניסטן זקוקה לאיראן לבנות צינורות במזרח שלא יעברו דרך אפגניסטן ופקיסטן; קזחסטן היא לכל דבר ועניין בתחום ההשפעה של רוסיה שאיתה היא גם מניות הסכמי איחוד המכס.
מכאן עולה כי הציר הפוליטי הצבאי הרוסי-איראני מצוי בצמיחה חזקה ממרכז אסיה לחופי האוקיינוס ההודי. לא חדש מנקודת מבט "אידיאולוגית", נראה מעניין למדי בלשון המעטה, לאור המצב הנוכחי במזרח התיכון, והגמישות הנדידה הנדירה שהוכחה מספר פעמים על ידי הכוחות או המעצמות המערביות לשעבר.
בין הים הכספי לבין המפרץ הפרסי, נותר רק לחכות.
[קרא גם "האסלאם נגד האסלאם. איראן נחוצה"]
(צילום: Военно-Морской Флот Российской Федерации / אירנה)
