שרוסיה ואיראן הבינו היטב זו את זו ידועה. הברית שמעולם לא הייתה אידאולוגית, נובעת מקונקרטיות, על בסיס העובדה שאויב משותף הוא כמעט תמיד בסיס לידידות מוצקה. הכל התחיל בתצהיר השאה הפרסי ובהדחת טהרן מוושינגטון בסוף שנות השבעים. מאז הופעתן של האייתוללות ואילך, הם תמיד היו ורדים ופרחים, למרות זעזועים גדולים כמו קריסת ברית המועצות וההצבה האסטרטגית של מוסקבה כתוצאה מכך: לרוסיה ואיראן, ענקיות הגוש האירואסיאי וענקי הנפט, יש יותר מדי אינטרסים משותפים. לא ללכת יד ביד.
בסוריה הכבישים בין שתי המדינות חופפים זה עשרות שנים. התמיכה בשושלת אסד בתפקוד "אנטי-מערבי" של הרוסים תמיד מצאה את דרכה לציר השיעי שמפקח על הפלירטוט ההיסטורי בין טהרן לדמשק.
בשולחן הטרויקה של רוסיה-איראן-טורקיה שדיברו עליה כל כך הרבה בימים אלה, הזר יכול להיות רק טורקיה. במשך חודשים ארוכים, ב- Difesa Online, אנו עוקבים אחר בריאותם של יחסי אנקרה-מוסקבה וללא היסוס תמיד שמרנו כי הדרך לשלום בסוריה עוברת ממש דרך אנקרה.
רוסיה, איראן וטורקיה הן המעצמות הפוליטיות והצבאיות היחידות שיש לכביכול במדינת המזרח התיכון מגפיים על הקרקע והם היחידים שילכו לשולחן המשא ומתן לאסוף את הזיכויים שנצברו בדם.
מעורבותה של רוסיה ידועה מדי.
זו של איראן נותרה ככל הנראה דיסקרטית יותר, אך התמיכה שניתנה לדמשק הן בעקיפין באמצעות חיזבאללה והן במישרין עם מחווה הדם שמשולמת על אדמת סוריה מדי יום, לא הייתה בולטת לעין: ישנם מאות קורבנות איראניים אשר בשקט נלחמו בתיאטראות המלחמה העיקריים, ולעתים קרובות הייתה להם השפעה מכרעת על התוצאה הסופית.
לגבי טורקיה חל דיון נפרד. 
ארדואן התפרס בחזית האנטי אסד עד סוף 2014 והבין בזמן כיצד משתנה הרוח. במקום להיצמד לשולחן אטלנטי (שהוא חבר מלא בו) שנועד להתעדכן בחילופי המשמרות בבית הלבן, הוא סטה על קו פרגמטי. לאחר טעויות והרס בסוריה בעקבות התוהו ובוהו שהמערב הטיל, אנקרה כיוונה לאינטרסים הישירים שלה, מבלי שתהיה מעורבת ישירה, עתידה של דמשק עדיין יהיה בלתי אפשרי. ההימור של ארדואן היה לשחק בצמצום התפקיד שמילאה ארה"ב, שנאלץ לסגור את משל המעיינות הערביים, היקרים כל כך לממשל אובמה, בכישלון. האישור של טראמפ לאנקרה מייצג ניצחון פוליטי גדול, משום שהוא פורק מוושינגטון את תבוסת התוכנית הפוליטית בה השקיעה טורקיה במשך שנים: לממן מרד נגד אסד כדי להגדיר מחדש את האיזון של חלק גדול מהמזרח התיכון. ארדואן, כמה פעמים על שפת התהום, יושב לשולחן עם רוסיה ואיראן, חוסך עז וכרוב: הוא מכונן מחדש את התפקיד המוביל של אנקרה באזור ונמנע מתשלום החשבון בגין הטעויות שנעשו מאז 2011.
מה יקרה עכשיו?
אסד יישאר בשלטון במדינה ככל הנראה פחות חזקה (ומצומצמת טריטוריאלית) אך דומה פוליטית לזו של לפני שש שנים.
על בסיס זה טריקת רוסיה-איראן-טורקיה מסתדרת עם עט ונייר.
רוסיה ממהרת לפדות את ההשקעות שבסוריה. המשקל הפוליטי באזור באמצעות איחוד הנוכחות הצבאית יהיה ההיבט הבולט ביותר. במציאות, הקרדיט האמיתי שצבר יהיה מוסרי במהותו: המלחמה בטרור סייעה לצבוע מחדש את דמותה של מוסקבה בעיני דעת הקהל המערבית, והביאה לניצחון אסטרטגי גדול של פוטין.
איראן, ברגע שתגיע לאיזון בסוריה, תשיג בתורו את צמצום הסיבה הסונית, עם חלק גדול מיריבתה הסעודית הנצחית. בעימות האזורי עם ריאד, איראן תמרום כסף ל"שום דבר שנעשה "בתיאטרון הסורי, שבעצם מריח ניצחון גדול. בהמתנה לפירות שיגיעו מתימן, טהרן לא יכול היה לקוות לטוב. מבחינה זו, פנינה של האייתולות הייתה לממן את תמיכתה החריגה של מצרים במדיניותה המזרח תיכונית, חיונית לשבירת החומה בין ערבים ופרסים שאיראן סבלה מזה עשרות שנים.
טורקיה מצידה מצליחה במשחק הקלפים. כנאשם הגדול במלחמה בטרור העולמי, הוא ייכנס לרשימת המדינות הפותרות את המשבר. עם כמה מאות קורבנות (לספור גם את קורבנות הפיגועים) הוא יוכל שוב להסיר את האיום הכורדי, ובאותה עת להתפאר ביחסים חדשים עם מוסקבה ולהתמקד משנת 2017 בתחייתם של אלה עם וושינגטון.
רוסים, עות'מאנים, פרסיים: יאמר שההיסטוריה היא תמיד העטים הכבדים ביותר. במובן זה, אין לשכוח את ישראל. נתניהו הוא בין התיאורגיות הגדולות של המבנים העתידיים של סוריה (והמזרח התיכון). באחת השקטות ובלי לחשוף את עצמו הוא הצליח להוציא את ממשל אובמה השנוא מהדרך, להרחיק את איראן ולשמור על אויב קל, כמו סוריה של אסד. ראיית הרוח תמיד נושאת פרי.
(צילום: אינטרנט)
