הריגת שגריר היא אירוע חסר תקדים בפני עצמו ובין החמורים ביותר שפרוטוקול היחסים הבינלאומיים יכול לכלול. השפעתו המיידית נראית משבשת ומשתלבת במלואה בסבך היחסים המסובך בין רוסיה לטורקיה.
ככל הנראה מערכת היחסים בין שתי המדינות מסתובבת כמו דרוויש, ומותירה מעט מה להבין לגבי הקו שיולך אחריו בקרוב. אולם בבדיקה מדוקדקת, זה לא המקרה. מילה אחת תמשיך לשלוט גם הפעם: פרגמטיות. דיפלומטיה היא בסופו של דבר לא יותר מצורה אצילית של ציניות.
אנקרה, שחזרה לקנוסה לאחר הסיכון להפיל את הסוחוי הרוסי בנובמבר 2015, קירבה את מוסקבה בקיץ האחרון. בן שיח סמכותי בקדירה הסורית היה חיוני לטורקיה, בעיקר כדי שתוכל להשיג את המטרה היחידה שהיא באמת צריכה: להבטיח ביטחון בגבול הדרום-מזרחי שבו עצמאות כורדית וזרם מסיבי של פליטים הם כבר מזמן בעיה אסטרטגית. .
בהקשר זה, לארדואן יש יד חשובה למשא ומתן, הניתנת על ידי תמיכתו במיליציות המורדים בצפון סוריה. הברז של הסיוע הטורקי שמר עד כה את החזית נגד אסד במחוזות חלב ואידליב, ובהחלט תהיה לו השפעה על ההיגיון של ההסדרים העתידיים במזרח התיכון. כמה תלוי במשחקים הפוליטיים שמתקיימים.
שיקום טורקיה עבור מוסקבה היה במקום זאת, לפחות עד הבחירות לנשיאות ארה"ב, מהלך דיפלומטי חכם שיועיל להחלשת ציר אנקרה-וושינגטון ההיסטורי, שכבר הועמד למבחן על ידי ניסיון ההפיכה ביולי. הקרמלין הבין בשלב מוקדם שהוא יקבל הרבה יותר מטורקיה באמצעות נימוסים טובים מאשר על ידי ערבוב המים הפחות רגועים בין שתי המדינות.
התוצאות הגיעו מיד וההשפעות המוחשיות הראשונות נראו בסוריה. ללא הסכמים דו-צדדיים בין מוסקבה לאנקרה, פינוי אנשי המיליציה בחאלב לא היה מתקיים, הקרב העירוני לא היה מסתיים ומעל לכל אסד לא היה יוצא מנצח. אם המלחמה בסוריה תסתיים ב-2017, טורקיה תהיה ללא ספק בין גיבורי שולחן המשא ומתן. חצי חבר יושב מולך תמיד טוב יותר מאשר אויב שלם. פוטין יודע זאת היטב.
אז הכל ורדים ופרחים?
נראה כי הריגתו של השגריר קרלוב מהווה מכשול למגמה זו, המסוגלת להחזיר את יחסי רוסיה-טורקיה לחושך של סוף 2015. דבריו הרשמיים של פוטין בנוגע לאחריות הביטחונית של טורקיה היו ברורים מאוד.
אולם במציאות, יש להניח שרוסיה עצמה תרוויח בדרך כלשהי מהאירוע הנתעב הזה, שעקב אכילס שלו נותר האור הרע שבו הוא נוצץ בשנים האחרונות על ידי המיינסטרים הפוליטי והתקשורתי המערבי.
אפילו המחויבות של עשרים שנה נגד הטרור האסלאמיסטי, שעלתה מאוד למוסקבה מבחינה אנושית וכלכלית, לא שימשה לשבור את המעגל. סיבות פוליטיות גבוהות יותר המשיכו לפעול ללא הרף (ועם תוצאות טובות) לדחוף את פוטין לפינה.
למצוא את עצמנו היום בתפקיד של קורבן בוטה של טרור עבור רוסיה יכולה להיות רק ברכה. ציני ככל שיהיה, זה יעזור לאותו שינוי כיוון שייאלצו קנצלריות רבות לבצע, שלכניסתו של טראמפ לבית הלבן תהיה השפעה מכרעת.
בסופו של דבר, האפקט הדרמטי קיים. הריגתו של שגריר, כחילול קדושה המוכרת על ידי כולם, נוגעת באקורדים הרגשיים לא רק של המומחים. כיום, הרוסים יכולים לצעוד בשתיקה ולהזכיר לעולם שלרוע אין גבול. מבחינה זו, הלוויה הממלכתית של השגריר קרלוב תהיה מסר ברור מאוד לעולם:
"אתה מבין עכשיו מי הם הרעים?"
נוכחותו של פוטין, שלכבוד המאורע הזיז את מסיבת העיתונאים המיוחלת בסוף השנה, מגבירה את הדרמה של מקום שדעת הקהל המערבית נאבקת יותר ויותר להגדיר כאויב.
לא נראה שכולם מבינים זאת. בעוד שמאזנים גיאופוליטיים עתידיים מבשילים, חלקם ממשיכים להישאר אסירים של המאה ה-20. רק בימים האחרונים האיחוד האירופי פתח מחדש בסנקציות נגד הפדרציה הרוסית למשך שישה חודשים נוספים, כשהם נעים לעבר שני יעדים יוקרתיים: ויתור על קרקע מסחרית לכלכלות אסיה המוכנות להשתלט על יחסי בריסל-מוסקבה; לוותר על קרקע פוליטית ומסחרית לארצות הברית, שבעוד חודש תחנך עונה חדשה לגמרי של יחסים בינלאומיים, שאירופה תהיה כנראה הקורבן היוקרתי ביותר שלה.
