אנליסטים רבים דחוסים במגבלות האטלנטיות מתעקשים על התועלת המפוקפקת של ההתערבות הרוסית בסוריה, מחשש להחמרת הסכסוך. חלקם משערים תרחישים מרמזים, כמו קריאה במתקפה הרוסית ניסיון נואש להופיע מחדש במבט עולמי.
מצד שני, עיתונים פרוגרסיביים שמותנים לעתים קרובות על ידי אוטומציות של העולם השלישי מגנים בסופו של דבר על הפוליטיקה של פוטין, שנחשבו עד אתמול לאויב ההומופובי הריאקציוני של זכויות האדם. אפילו הקסם האפרו-אמריקני של הממשל האמריקני לא יכול היה למנוע עמדה (חלקית) לטובת פשיטות רוסיות.
בואו נלך בדרגות.
הדבר היחיד שנראה כי הפוליטיקה הרוסית התייצבה עד כה הוא האנליסטים עצמם. החל מלוטווק, אלוף אמריקה הפוריסטית, שבמארס 2015 חזה את סוף המשל הפוליטי של "הצאר", וביוני ביקש להילחם באיסיס עם צבא אמיתי.בלבול אחר בלבול, נראה כי ההודג 'הסורי אינו קשור רק למצב הרעוע של האיזון הצבאי, אלא לכוונותיהם האמיתיות של הנבדקים בשטח.
זה לא המקום לדון באיסיס, שההגנה המקוונת האניגמטית שלו חזרה כמה פעמים. במקום זאת, אנו רוצים להדגיש כיצד סוריה מאוחדת ושלווה אינה מתיישבת עם נוכחותם של כוחות בשטח בעימות מזוין.
רשמית, פשיטות רוסיות מכוונות לכוחות הג'יהאדיסטים. 
קונאשנקוב, דובר משרד ההגנה הרוסי, מדווח ומאשר זאת אל ג'זירה שמזכירה פשיטות הפצצה על קרטיין, עיר שנכבשה על ידי איזיס. הקרמלין, קשוב מאוד לתקשורת, מעולם לא מפספס הזדמנות לזכור כי הפשיטות התבקשו על ידי ממשלת דמשק, עד שיוכח כי אחרת ניתן לגיטימציה בבחירות והוכר בינלאומי.
לא קשה להבין שמוסקבה, רחוקה מלהקריבה את עצמה במסע צלב מוסרי, רודפת את האינטרסים הגיאו-פוליטיים שלה במזרח התיכון. עם זאת, קל באותה מידה לקחת בחשבון כי האינטרסים שלו חופפים אתו סטטוס קווה לפני המלחמה בסוריה, כאשר ה- FSA (צבא סוריה החופשי) לא היה קיים והמימון האמריקני עדיין לא הזין את שפע המיליציות שמטרתם להפיל את ממשלת דמשק.
העובדה שארצות הברית מסרבת לתיאום עם מוסקבה ומורה לה לא לתקוף מיליציות מורדות שאינן איזיס אלא אויבי אסד מדברת כרכים.
ניכר שאם אתה לא משחק עם הקלפים שלך עם הפנים כלפי מעלה על ידי קישור פעולות למטרות שלך, זה בלתי אפשרי להתגבר על המשבר. בהקשר זה, האו"ם עצמם, באמצעות קולו של המזכ"ל, העבירו ביקורת עצמית, והראו את כל המבוכה במשך ארבע שנות מלחמת אזרחים המנוהלת ללא סדר. העידוד המרומז של באן קי-מון ברור: זיהוי סדר העדיפויות הנוכחי להתמודדות עם השאלה הסורית.
עבודת ארה"ב, שאושרה למעשה על ידי הצהרותיו האחרונות של אובמה, נפתרה עד כה באספקת אמצעי לחימה והכשרה לקבוצות מורדות בעלות אמינות פוליטית מפוקפקת, שהמנדט היחיד שלה (כשאיננו ג'יהאד עולמי) הוא לבטל. נשיאות אסד. אותו דבר עושים טורקיה וערב הסעודית אלים של ג'יש אל פתח, המיליציה הסונית הפעילה בצפון מערב נגד צבא הממשלה.
אם כפי שמאשרת הולנד, הסוציאליסט מוכן לשלוח אתארמה דה ל'אוויר במזרח התיכון (שיראק אפילו לא עשה זאת בשנת 2003 בעירק), הבעיה היא בדיוק אסד, ולכן יש צורך לשאול כמה שאלות.
האם יש לחסל את אסד מתוקף דיכוי פנימי, שאינו מקובל על הבטן המערבית? אם כן, זכרו שאסד מכהן בתפקיד מאז שנת 2000. מדוע כרגע?
אם המטרה הייתה לרצות את האסלאם הסוני (מלכויות במפרץ מעל כולם) לפנות את השיעים הפרו-איראניים, זה היה שונה. השאלה ההומניטרית, כמו שקורה לעתים קרובות, תהיה רק מטריה.
בכל מקרה, מי או מה קובע את תחילתה וסיומה של מערכת פוליטית? למי יש מדחום הדמוקרטיה שלו?
להתערב צבאית במדינה ריבונית שלא ביקשה עזרה אם זה לגיטימי להפסיק רצח עם, האם זה גם לגיטימי להדיח נשיא?
העקרונות האתיים שממשל אובמה מתכוון לייצג בצילו של נובל מונע, מוסיפים לתפקוד המוסרי שמילאה ארה"ב מאז תום מלחמת העולם השנייה, אך אולי כדאי לעדכן אותה.
נותר להפגין כי חימוש והגנה על המורדים בממשלת דמשק הם הדרך הטובה ביותר להרגיע את סוריה. הבלקניזציה של סוריה, שהודגמה כאינה הפיכה על ידי אנליסטים מהקוטר, כנראה לא נפתרת על ידי המשך איגוף נושאים במלחמה גלויה זה עם זה. ההיסטוריה כבר הראתה זאת לרעת האמריקנים באפגניסטן, ביוגוסלביה לשעבר ולאחרונה בלוב.
אי-היציבות ההולכת וגוברת בין סוריה, עירק והצד הערבי של הים התיכון נוגעת לכולם. שאלת אסד היא בעיקר עניין של הסורים ובכל מקרה, מול האימה של שום מקום, זה נראה העניין הכי פחות דחוף.
