כפי שהזדמן לנו להדגיש מספר פעמים בטור זה (v.articolo), טורקיה ורוסיה לא אהבו זה את זה במשך מאות שנים. עם זאת, התפתחויות המלחמה בסוריה והמשברים בלוב ובנגורנו קרבאך בחודשים האחרונים הציעו את ההזדמנות להחמיר את היחסים בין מוסקבה לאנקרה, והציעו זירות שונות של עימות פוליטי ובמקרים מסוימים.
לאור המשקל הפוליטי של שתי המדינות, החיכוך, המונע על ידי מדיניות חוץ דינמית במיוחד עבור שתיהן, עבר למסלול עולמי, שקודם כל מעורב ארה"ב והאיחוד האירופי. על בסיס זה, הפגישה של פוטין-ארדואן, לפחות בתיאוריה, עשויה להיראות כפיתול המסוגל לשנות את תמונת הנכסים הגיאו-פוליטיים האירואסיים. במציאות, ההפשרה של רוסיה-טורקיה הייתה צפויה במקצת, במיוחד לאור הפרגמטיזם, אם כי באופן מובהק, מבדיל בין פוטין והן ארדואן.
ראשית, הנחה: רוסיה וטורקיה הועברו בו זמנית מכורח הצורך ועל ידי ההזדמנות המפתה. נתחיל מנקודת המבט הרוסית. למוסקבה יש צורך דחוף לאסוף את הזיכויים של מדיניות חוץ שמטרתה להחזיר כוח בקנה מידה עולמי. עלויות ההשקעות במונחים צבאיים ופוליטיים היו גבוהות מאוד ולמרות שנפרעו בהרחבה במונחים של יציבות פנימית (פוטין ייבחר מחדש עם משטרת משנה בשנת 2018 ויישאר בקרמלין עד 2024), המלחמה הקרה החדשה שרצתה ארה"ב הופכת אותו אפקטים. בידוד בינלאומי וסנקציות כלכליות המופעלות על ידי המערב מחייבים את מוסקבה לחסל את האינטרסים שנצברו במיוחד במזרח התיכון, כעת ללא דיחוי נוסף.
במונחים עולמיים, רוסיה לא יכולה להרשות לעצמה לנעול את עצמה במשחק של הפעלה מחדש עם אמריקה ואירופה, שבזמנו כבר הייתה הגורם לפריסת ברית המועצות. איש אינו יודע זאת טוב יותר מאשר פוטין עצמו.
יחד עם זאת, למוסקבה יש הזדמנות פז. לראשונה מאז שנות החמישים, טורקיה מטילה ספק בתפקידה בנאט"ו בטענה לזכות למדיניות חוץ אוטונומית יותר. האפשרות להיכנס לפער בין אנקרה לוושינגטון מפתה מדי פה, ולחומה סטרילית ומסוכנת על הקיר, הקרמלין העדיף את הדרך הקונקרטית: לשים מחלוקת בין הטורקים למערב על ידי כך שהם מראים שיש להם את הזכות לקרר את השחין. עות'מאנים.
פוטין, לאחר הפלתו של סוחוג 'הרוסי בנובמבר, המתין להזדמנות הנכונה. גם היום זה מכריח את ארה"ב לנסוע למוסקבה או לפחות למצוא אותה יושבת ליד שולחן רציני עם הרבה אמירה בעניין. בתרגום לאמצעים דיפלומטיים, ההפשרה הרוסית-טורקית יכולה להיות להשלכות מיידיות חמורות בסוריה, בלוב ובעקיפין באוקראינה. זה מאפשר לנו לראות את זה מנקודת מבט טורקית. ארדואן זקוק מאוד לצאת מהביצה הסורית, שם נלחמים בעלות בריתו של אסד נגד ארצות הברית ג'יהאד נתמך על ידי אנקרה.
הקשר הכורדי עשוי להוות קרקע טובה למשא ומתן: חמושים בארה"ב והכורדים הסוריים הם קללה הן עבור אנקרה והן של דמשק. פוטין יכול להיות נקודת המפגש בין טורקיה לסוריה, ובו בזמן לנצל את ההזדמנות לבקר דרך לצאת מהמלחמה בה רוסיה הייתה מעורבת כבר שנה.
אפילו בלוב, אנקרה ומוסקבה נמצאים בצדדים מנוגדים. קירור היחסים בין הרוסים לגנרל של טוברוק הפטר (העוברים במצרים של א-סיסי) יכול להיות חלק מהחבילה הכוללת. אם כי עם גוונים פחותים, ניתן לומר זאת גם על אוקראינה, שם תפקיד נאט"ו של אנקרה יכול לשמש בלם להחייאה המתמשכת האנטי-רוסית באיחוד האירופי ובארה"ב.
האירועים האחרונים בחצי האי קרים יהיו מבחן לקמוס לדעת את הטונים שאמריקה רוצה להמשיך להשתמש בהם במזרח אירופה. כפי שקל לדמיין, ההתקרבות של ארדואן למוסקבה, שעברה ממכתב ההתנצלות על הפילת הלוחם הרוסי בשנת 2015, היא גם הזדמנות נוספת לסחטנות כלפי המערב.
האם וושינגטון יכולה להרשות לעצמה גירוש אנקרה? האם אחרי הצללים שקשורים לניסיון ההפיכה האם ארה"ב יכולה להרשות לעצמה את הפלירטוט המוזר בין טורקיה לרוסיה? מדיניותו המדהימה של אובמה במזרח התיכון כבר שינתה את היחסים עם ישראל זה עשור. ארדואן יודע זאת ויודע כמה חשובה טורקיה למאזן האירו-אסייתי. היא מנצלת את מעמדה האסטרטגי גם מבחינת זרימת נדידה ומשחקת כלפי מעלה.
לאור האמור לעיל, האם מתקבל על הדעת שתורכיה ורוסיה חונכות עונה גיאו-פוליטית חדשה? כנראה, לפחות בינתיים, אנחנו מדברים על חישובים פוליטיים קצרי טווח. הנתונים הרלוונטיים ביותר, לעומת זאת, הם החזרת הדיפלומטיה של מדינות בודדות לרמות גבוהות. בעתיד שמעסיק אותנו, נראה שלארגונים העל-לאומיים יש פחות ופחות מקום; הפוליטיקה הגדולה נותרה עדיין נחלתם של הקנצלריות והמנהיגים הלאומיים. מול בריתות היסטוריות.
(צילום: הקרמלין / SANA)
