הונגריה, הגבול הנייד של אירופה

(של ג'אמפירו ונטורי)
01/09/15

המירוץ לזהות את הונגריה כקן של אנוכיות ולאומיות אינו פוסק. הוא לוקח נשימה רק כדי להפנות את האצבע לעבר האלוף האחרון בשימור עצמי, יותר ויותר על התווך התקשורתי: בריטניה האנטי-אירופית.

זה בא מעצמו: מי לא משטח את עצמו אליו בון טון פוליטיקאי שמחלק גינויים וזיכויים מוסריים על פי תקן יחיד, מונח בפתח או ליתר דיוק על הפיגום הציבורי.

העיתונים מתמלאים היום על הונגריה, שלא דיברו עליה מאז תקופת פושקאש. מעולם בתקופה המודרנית לא היה דיון כה רב על הגבול הסרבי-הונגרי, אשר לנוכח חשיבות היסטורית רבה, קשה לרובם לאתר אפילו גיאוגרפית. הסיבה היא פשוטה. כשמדובר בחומות ובהגירה, אור הזרקורים תמיד זורח.

ציר הסחר האנושי בבלקן הוא מציאות מלאה. לצד הכביש המהיר הים-תיכוני שמתרגם מיליוני אנשים עניים, אוגדה הדרך החדשה של הגירה בלתי חוקית וקנייה ומכירה של ייאוש: זו שמתחילה מיוון המורכבת ומטורקיה כפולת סוכנים להיכנס לאיחוד האירופי מדרום-מזרח.

מה שמגיע ישירות מבולגריה ורומניה, פנימי לאיחוד האירופי, הוא כמובן לא חדשות. במיוחד מבולגריה שחולקת גם גבול יבשתי עם טורקיה (ואסיה). מכיוון שעם המלחמה בקוסובו המעבר בין הים השחור לאדריאטי יכול לסמוך על חשיבותם של פריסטינה וטירנה בגלל סחר בסחר האירופי-אסייתי, לאף אחד לא אכפת שהם מדברים על זה. לעין הממורמרת של חשיבה ימנית אירופית, רק קירות וחוטי תיל חשובים.

בואו נראה טוב יותר.

התיל שנפרש על פני 200 ק"מ (דל) של הגבול הסרבי-הונגרי יצר אזעקה פוליטית שובבה ולא פרופורציונלית. בעמוד הראשון יש סגדינו (סגד ההונגרית) והעיירה רושקה, הממוקמות ממש על הגבול, אך למעשה קו נייד של איזונים גיאופוליטיים של אלפי שנים. על המישורים הפוריים של ימינו מושא תשומת הלב העיתונאית האובססיבית, ההונגרים, ההבסבורגים, העות'מאנים והנסיכים הסרביים התחלפו זה מאות שנים, ועברו כעת מתחת, עכשיו מעל, לתחומי ההשפעה שלהם.

האדמה בין סובוטיקה לרושקה היא גבול נצחי, הרבה מעבר לתחום הנוכחי בין הונגריה לרפובליקה הסרבית. אילו זה היה אכן, לא היו פעולות איבה מסוימות, אפילו בהתחשב בכניסתה של בודפשט לאיחוד האירופי (רק 44% מבעלי זכויות ההצבעה הצביעו!) ולנאט"ו.

המחוז הסרבי שגובל בהונגריה הוא Voivodina, אזור בעל נוכחות הונגרית חזקה וערש המקרים של אוטונומיה מבלגרד שמעולם לא הוכחשו. יש פחות הבדלים תרבותיים בין צפון סרביה לדרום הונגריה ממה שאפשר היה לדמיין. האזור כולו, המורחב עד טרנסילבניה, הוא חלק מאותה אדמת גבול אירופית שעד למאה השבע עשרה נאלצה להתמודד עם התרחבות טורקית, ולעתים קרובות שילמה את ההשלכות בדם. 

לתאר את ההונגרים כגורשי מבקשי מקלט נואשים ובוני חומות נגד האנושות זה מגוחך מבחינה היסטורית, מוסרית וגיאוגרפית.

התיל שמסתובב היום סביב נהר טיסה המנומנם יכול היה להיות ממוקם כמה מאות קילומטרים דרומה יותר, בין סרביה למקדוניה או בין מקדוניה ויוון, מבלי להשפיע לפחות על שורשי ההנמקה: אם אירופה רוצה להתקיים, עליה להכיר בעצמה בזהות. מה שלא יהיה, כל זהות כשלעצמה כוללת את מושג התחזוקה.

ללא קשר למניעים האידיאליים, בכל זאת יש לקרוא את ההחלטה ההונגרית לבנות מחסום וללמט את הגבול לאור הצורך המעשי. רוז'קה מחוברת לרפובליקה הסרבית (סובוטיקה אך מעל לכל נובי סאד הלא רחוק והחשוב) על ידי כביש מהיר גדול, מסילת ברזל ויובל חשוב של הדנובה. האזור כולו, חקלאי ושטוח, מאפשר תנועות מהירות וחדירות קלות ללא מכשולים טבעיים. בהיעדר מוחלט של מדיניות אירופית משותפת, בודפשט מוגבלת להכין עצמה. אנחנו מכעיסים על גליל תיל ברוזקה, אבל אנחנו עפים מעל החומה בין טקסס למקסיקו באמריקה של אובמה. אותה אמריקה שמסיבות ביטחוניות אילצה מיליארדי אנשים לבצע שוב את הדרכונים שלהם. העולם מוזר.

יש למעשה עוד. הסיבה שבגללה הונגריה מרבה לשבת ברציף היא פוליטית במהותה.

כבר בעיני המבקרים מזה כמה שנים, בודפשט נמצאת במעקב מיוחד והוכנסה כברירת מחדל בקרב המורדים למכונת האינטגרציה של הבנק הגרמני.

פידז והמנהיג ויקטור אורבן הם האנטיתזה של פוליטיקלי קורקט אֵירוֹפִּי. אפילו אוסטריה של היידר לא הצליחה לעשות כל כך הרבה אויבים.

"החומה" על הגבול היא רק האחרונה מהמחלוקות המזויפות שהתעוררו בתקופה האחרונה. יותר מכולם, התיקונים לחוקה משנת 2011 ואילך הצליחו, שמותגים כווידוי, פקידותיים וחופשיים מכיוון שבניגוד לקווים המנחים של אירופה, שכדי לא לפגוע ברגישותם של אחרים, אף מכחישה את מוצאה הנוצרי. מדיניות הנישואין, האימוץ והזכויות הזוגיות נדחתה על ידי הדמוקרטיות האירופיות, כמו גם הדגש על הדת הקתולית והנורמות שהוציאו את המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק.

זו לא רק שאלה של נקודות מבט. צריך לקרוא את כל זה לאור ההיסטוריה ההונגרית, שיותר מאחרים יכולים ללמד את משמעות החופש ואת המחיר שמוכנים לשלם כדי להגן עליו.

בעניין זה, לגורל יש אירוניה משלו. הונגריה, שמרדה בטנקים הסובייטים של 56 ', מסתכלת היום על רוסיה של פוטין במומנטום אידיאלי חזק מאוד. אולי זה מה שמרגיז את בריסל יותר מכל, מודאג הן כהתייחסות למוסדות האירופיים והן כמפקדה של נאט"ו.

אי אפשר שלא לציין, עם זאת, שהאצבע המופנית היום לעבר בודפשט שייכת לאלה שבשנת 56, כשהגנה הונגריה על חופש הביטוי והחיים בדם, פנתה לכיוון השני.

מוסר הוא רכבת תקופתית שעוברת לרוב על מסילה כפולה.