המלחמה באוקראינה החזירה לקדמת הבמה מבצעים בעצימות גבוהה, בהם נעשה שימוש ברמת מיכון גבוהה של הכוחות בשטח ובין היתר שימוש מאסיבי ביחידות שריון.
הרוסים, לפי משנתם, השתמשו ב-MBTs כדי לפרוץ את הקווים האוקראיניים, אולם הפסידו במספרים גדולים בגלל מערכות נ"ט (בינוני וארוך), ארטילריה (חד ורב-צינורית) ו בוזז תַחְמוֹשֶׁת.
אפשר לטעון כי זמנם של הטנקים הכבדים, אולי, חלף, דווקא בגלל התפשטותן בשדה הקרב של מערכות נשק מגוונות בעלות פוטנציאל מתפתח ללא הרף.
מלחמות העבר סיפקו לעתים קרובות לקחים אשר יושמו לאחר מכן בעימותים הבאים.
בתחום הלוחמה השריון, אנו מאמינים כי הסכסוכים של המחצית השנייה של המאה ה-900 במזרח התיכון, שנלחמו על ידי יחידות השריון הישראליות, העניקו לקחים חשובים בהקשר זה.
חיל השריון הישראלי העסיק את הטנק הכבד Centurion (עם מסה של 52 t) הן במלחמת ששת הימים (1967) והן במלחמת יום הכיפורים (1973).
הטנק Centurion הוא פותח על ידי הבריטים במהלך מלחמת העולם השנייה כטנק קרב ראשי (MBT) תחת הכינוי A41. אבות הטיפוס הראשונים היו מוכנים בתחילת 1945 והיו חמושים בתותח 76 מ"מ.
הכוחות הראשונים שהעסיקו את Centurion בקנה מידה גדול במאבק היו אלה הישראלים שרכשו את הטנק ממדינות שונות, עם בעיות לוגיסטיות אדירות. למרות הקשיים, במהלך שנת 1967, הצליחו הישראלים להרכיב על הטנק מנוע חזק יותר (Teledyne Continental AVDS-1790-2A דיזל) ולחמש אותו בתותח הרובים 7/1 מ"מ L105A52.
La מלחמת ששת הימים זה הוכיח את עצמו כמצע מבחן מצוין לשימוש בכוחות שריון כאשר הם צריכים להתמודד מול אויב עדיף מבחינה מספרית. במהלך המערכה נגד מצרים הפעיל הצבא הישראלי שלושה עיקריים משימה כוחות ספינות קרב, מצוידות בטנקים Centurion, M-48A2 פאטון וכמה סופר שרמן. אלה התקדמו במהירות מול כוחות השריון המצריים שמספרם היה גדול יותר ובעיקר עם טנקי ה-T-34/85 הסובייטיים לשעבר, S-3, T-54 וטנקי Su-100 מתנייעים.
למזלם של עמודי השריון הישראלים, רבים מהטנקים המצריים הוצבו במעוזים קבועים ("קיפוד"). הטקטיקה הזו הקריבה לחלוטין את יכולת התמרון שלהם בשטח הפתוח ואפשרה לטנקים עם כוכב דוד לעקוף אותם במהירות כדי לחדור לאחור. ה משימה כוחות הם הצליחו להגיע למעברים החשובים של גידי ומיתלה ולסגור אותם. לאחר מכן המשיכו הטנקים הישראלים בהתקדמותם לעבר תעלת סואץ: תוך שישה ימים הכל נגמר.
בחזית הצפונית, לעומת זאת, פעלו כוחות השריון הישראליים נגד הכוחות הסוריים בעיקר ברמת הגולן ובהר הסובב. היה סיכוי קטן לבצע את אותו סוג של פעולה על סיני ורוב הפעולות על ידי טנקים (בעיקר טנקים קלים AMX-13 ו שרמן) היו תמיכה קרובה לחיל הרגלים. כל המערכה נגד הסורים נמשכה 27 שעות.
בחזית הירדנית נותרה פעילותם של כוחות השריון הישראליים מוגבלים לרמת הפלוגה, אולם נעשה בו שימוש מועט במבצע הקצר שהוביל לכיבוש ירושלים.
במלחמת ששת הימים הוכיח חיל השריון הישראלי יכולת לאתר ולפגוע בטנקים של האויב במרחקים גדולים מ-2.000 מטר והצליח להתמודד הן עם טנקים שנפגעו מאש האויב והן עם אלו שהופקו בנתיבים ארוכים ובמהירות גבוהה ברחבי המדבר.
אבל אלה לא היו הסיבות היחידות להצלחה הישראלית במערכה בסיני. הם היו תלויים למעשה בשילוב של תמרון מהיר, שיתוף פעולה בין-זרועי הדוק ורמת הכשרה גבוהה של כל חיילי צה"ל. על אחת כמה וכמה העובדה שהם היו סגל שהורכב ברובו מאנשי מילואים, שעברו ישירות מבתיהם וממקומות עבודתם לתפקידי לחימה.
בשנת 1973 ה מלחמת יום כיפור.
הפעם הישראלים הופתעו כאשר כוחות מצרים גדולים חצו את התעלה והסורים צפונה ירדו מרמת הגולן. בסיני, התקפות נגד נואשות רבות, לרוב תוך שימוש ב Centurion, שוגרו לעבר הכוחות המצריים, אך הטנקים הישראלים התנגשו עד מהרה בטילים מונחי חוט, שסופקו למצרים על ידי הסובייטים, AT-3 סאגר, שאיתו השמידו כמה Centurion.
ככל שיותר חיילים ומרכבות אחרות זרמו לאזור הקרב, התקפות נגד יקרות כאלה גדלו עד מהרה בלכידות ובכוח הפגיעה. עם זאת, לאחר מוצה המאמץ המצרי העיקרי, הישראלים הובילו בחציית תעלת סואץ לפני כניסת הפסקת האש לתוקף.
בצפון, לקרב נגד הסורים היו מאפיינים אפיים עוד יותר.
כוחות דמשק פתחו בהתקפת רכב משוריין בהיקף עצום נגד יחידות ישראליות לא מוכנות וחמושות גרועות. אלפי מטוסי T-54 ו-T-55 סוריים התקדמו בצורת פלנקס נגד עמדות ישראליות, בהן רק מעט טנקים, כולל כמה Centurion, הם חיכו להם: ללא אפשרות לסגת, לישראלים לא הייתה ברירה אלא להחזיק בעמדותיהם בכל מחיר. תוך ניצול תמיכת הארטילריה וחיל האוויר, עברו החיילים הישראלים מנקודה אחת לאחרת, והמשיכו לירות על האויב, שנראה כי לא הצליח לפעול באופן אוטונומי לאחר שהמתקפה הראשונית יצאה לדרך. רווקים Centurion הם הצליחו לאתר ולפגוע בכלי רכב האויב בזה אחר זה, עד שהשטחים מול קווי ישראל דמו לבתי קברות של קרונות.
הישראלים ספגו אבדות כבדות, בגברים ובאמצעים, אבל הם התנגדו מספיק זמן, עד שהגיעו המילואים שהבטיחו את התוצאה המנצחת של הקרב. עם סיום הלחימה, הישראלים זכו לעליונות בשתי החזיתות העיקריות.
בתום מלחמת יום הכיפורים ספג חיל השריון הישראלי אבדות קשות, הן מבחינת הצוותים והן מבחינת הטנקים. למרות שזה סופק לאחר מכן לצייד את Centurion ו-M-60 של הגנות נוספות כדי להתמודד עם השפעות המטענים החלולים של טילי הטנק הנגדי, זה היה עם כניסתו לשירות של מיכל הייצור המקומי המרכבה מה שאפשר לישראלים קפיצת מדרגה משמעותית בתחום הלוחמה השריון (הניסוי התקיים ב-1982 עםמבצע שלום בגליל בלבנון, שם אני המרכבה - תמונה + תמונת פתיחה - העלה את מטוסי ה-T-72 הסורים).
להופעתם בשדה הקרב של מערכות ה-ATGM (Anti-Tank Guided Sile) בהחלט הייתה השפעה חזקה על סיכויי ההישרדות של ה-MBTs שהיו אז בשירות, אולם נעשה ניסיון לשפר את ההגנה הפסיבית (על ידי הרכבת לוחות תגובתיים, שריון שכבות, מרווחים וכו') ולאחרונה, מערכות הגנה אקטיביות.
אין ספק שהתועלת של שימוש בטנקים כבדים, בתרחישים מבצעיים עתידיים, תעמוד במרכז הדיונים הקרובים של אנליסטים צבאיים. כניסתו לשירות בצבא ארה"ב, בעתיד הקרוב, של טנק בינוני חדש (במסה שווה ל 36 t) לא יפרוש את הטנקים הכבדים M-1A2 SEPv₃ (74 t).
עם זאת, אנו מאמינים ש-MBT עדיין עשוי למלא תפקיד, אפילו בהקשרים המאופיינים באיומים כמו אלו שנראו על אדמת אוקראינה, בתנאי שהם משמשים יחד עם נכסי C-RAM.
הדבר החשוב הוא לא להיכנע לפיתוי לרצות להחליף אותם במה שמכונה "עגלות מסובבות" (כפי שהציעו כמה לוביסטים של הביטחון), כלומר נתיבי אוטובוס כבדים (29-30 ט') המצוידים בחימוש שווה ל- MBTs (כגון Centauro ב) אבל שמבחינת יכולת ההישרדות, בעימות כמו האוקראיני, הם לא יחזיקו מעמד אפילו דקה.
צילום: צה"ל / לשכת העיתונות של ממשלת ישראל
