בעבר נאמר מספר פעמים, שגם היום, למרות שחלפו 44 שנים מאז המהפכה האסלאמית שהפילה את השאה מוחמד רזא פהלווי, עמוד השדרה של קו הלחימה הראשון של IRIAF עדיין מורכב ממטוסים מתוצרת אמריקאית (והם. נגזרות מקומיות). עם זאת, יש להוסיף כי ב-34 השנים האחרונות הצליח רכיב המטוסים ממוצא סובייטי/רוסי לחצוב מקום חשוב בשמש, לצד המרכיב האמריקאי שהוזכר כבר (אם כי עד כה מעולם לא זכה הושווה מנקודת המבט המספרית!).
למי שרק הבחין בעניין האיראני היום בכלי טיס רוסיים, לאור השמועות שיתנו (כאן התנאי הוא חובה בהתחשב בעבר!) עבור העברה הקרובה של 24 סוחוי Su-35S ממוסקבה לטהראן , יש לזכור שתהליך רכישת המטוס הסובייטי/רוסי על ידי המדינה הפרסית החל למעשה כבר בשנת 1989. באותה תקופה עסקו שלטונות הרפובליקה האסלאמית לא רק במלאכת השיקום הכלכלי של המדינה, אשר הייתה רק מלחמה של 8 שנים נגד השכנה העיראקית, אבל גם בחידוש היכולות הצבאיות שלה, שחוקה מאוד והתפשרה במהלך הסכסוך הארוך והבלתי פרודוקטיבי. חיל האוויר האיראני (IRIAF) במיוחד סבל באופן כללי אובדן של עד 52% מהמספר הכולל של מפציצי קרב שקיבלו מארצות הברית בשני העשורים שקדמו למהפכת 1979. הניצולים כולם היו שחוקים מאוד ו/או לא פעלו לחלוטין או מבצעים רק חלקית.
האדריכל הראשי של תקומת "כנפי איראן" היה מפקד ה-IRIAF דאז, בריגדיר גנרל מנצור סתרי, שהוביל את הצבא הפרסי הכחול משנת 1986 (בשלב האחרון של מלחמת איראן-עיראק) ועד מותו ב. התרסקות מטוס שהתרחשה ב-5 בינואר 1985.
עד מהרה הבין סאטרי שאם איראן רוצה "לטוס שוב", יוזמת החידוש של IRIAF צריכה להמשיך בשני מסלולים מקבילים:
- ראשית: המדינה נאלצה להאיץ את תהליך הפיתוח של יכולות תעשייתיות הכרחי לתחזוקה ועדכון של מטוסים אמריקאים שכבר היו בשירות זה זמן מה;
- שנית: פריסת המטוסים שכבר זמינים הייתה צריכה להיות מתווספת בשיעורים של מטוסים חדשים נרכש בסין ובברית המועצות.
בשנת 1989, בעקבות ביקור בברית המועצות של נשיא איראן דאז עלי אכבר האשמי רפסנג'אני, ניהל משא ומתן בין מוסקבה לטהראן לאספקת הלוחמים החדשים מיקויאן-גורביץ' מיג-29 מהדור הרביעי של ברית המועצות.
הבחירה האיראנית הייתה התגובה הטבעית למה שעשו העיראקים שנתיים קודם לכן, שרכשו את אותו מטוס ב-1987. מונעת מהצורך לחזק את חיל האוויר שלה (IrAF) במהלך השלב האחרון של מלחמת איראן-עיראק, בגדאד ניהלה משא ומתן על אספקת 137 מטוסי מיג-29 אך עקב בעיות תשלום היא הצליחה לרכוש רק 35-37 (המקורות התייעץ בהווה פערים קלים). מטוסי ה-Mig-29 הגיעו מאוחר מכדי לתרום תרומה מועילה למאמץ המלחמתי העיראקי, ולמרות שהם טסו מספר משימות קרב במהלך 1988, הם לא הפילו אף מטוס אויב ונכשלו ולו במעט במניעת הגיחות העמוקות של ה-F האיראני. -4 ים שהם המשיכו לפגוע במטרות עיראקיות שנמצאות באזור בגדד עד ליום האחרון של המלחמה.
בזמן מלחמת המפרץ הייתה לעיראקים טייסת אחת של מטוסי מיג-29 מבצעיים במלואם ואחת שנייה לקראת סיום, אך שניהם היו הרוסים מהמתקפה האווירית של כוחות הקואליציה הבינלאומית. ההפסדים שספגו במהלך המלחמה, העריקות באיראן והאמברגו המחמיר שלאחר מכן שמנע מעיראק לרכוש את חלקי החילוף הדרושים בחו"ל גרמו לבסוף להיעלמותם של מטוסי ה-Mig-29 העיראקים, שדגימותיהם ששרדו הוקמו באופן סופי ב-1995.
בהתבסס על ההסכמים שעשו מנהיגי איראן עם עמיתיהם הסובייטים, מוסקבה הסכימה לספק לרפובליקה האסלאמית נתח ראשון של 14 Mig-29A ו-6 Mig-29UB (תמונת פתיחה) שיוקצו ל-IRIAF ועוד 11 Mig- 29A יוקצה ל- Pasdaran.
במקביל, הסובייטים מכרו גם 150 טילי אוויר-אוויר מונחי מכ"ם חצי פעילים R-27R, 400 טילי אוויר-אוויר מונחי אינפרא אדום ו-60 טילי אוויר-אדום R-300E. -טילי אוויר (בנוסף גם למסילות השיגור הנלוות), 73 מיכלי דלק גחון ומספר רב של משגרים לרקטות B-40M לא מונחות ופצצות נפילה חופשית השייכות לסדרת FAB.
במסגרת ההסכם, ברית המועצות תדאג גם להכשרת טייסים וטכנאים איראנים. ביניהם, יוצאי ה-IRIAF היו כולם יוצאי מלחמת איראן-עיראק ולפני כן אומנו בארה"ב להטיס מטוסי F-5, F-4 ואפילו F-14 בעוד אלו שהוקצו ל- Pasdaran היה בעל ניסיון טיסה במזרח גרמניה, סין וצפון קוריאה בציפייה למסירת ה-Mig-21 וה-F-7 ל-AFAGIR (הכוח האווירי והחלל של Pasdaran) לפני שהתוכניות הללו נפלו. מדריכים סובייטים מצאו את האיכות של הטייסים והטכנאים של Pasdaran עניים במיוחד, ורק שלושה מהם הורשו להישאר ולסיים את הקורס, ולאחר מכן שולבו בשורות חיל ה-IRIAF.
משלוח המטוס התנהל במהירות אם נשלל את אובדן ה-Mig-29A שהתרסק בזמן ביצוע טיסת ההעברה (עם מותו של הטייס הסובייטי) והוחלף מיד בדגימה חדשה ששולמה על ידי מוסקבה.
הפלישה העיראקית לכווית והסכנה להתרחבות הסכסוך בעקבות התגייסות הקואליציה הבינלאומית בהובלת ארצות הברית הביאו את האיראנים להזמין מנה שנייה של 10 מטוסים כמשטר חירום בזמן Pasdaran קיבלו את ההחלטה לוותר על הכנסת הדו-מנועי האדיר והעניקו את כל מטוסיהם ל-IRIAF אשר, בתחילה, ריכז את כל מטוסי ה-Mig-29 ל-IRIAF. בסיס לוחם טקטי 1 (TFB 1) של מהראבאד עם תפקידי הגנה אווירית מעל המרחב האווירי של בירת איראן.
במהלך מלחמת המפרץ, שבמהלכה שימשו מטוסי מיג-29 פרסיים במספר "מופעי כוח" לאורך גבולות המרחב האווירי של המדינה הן נגד עיראק והן נגד הקואליציה הבינלאומית, קיבלו האיראנים מספר רב של מטוסים עיראקים, אזרחיים וצבאיים כאחד. , נמלטים משדות תעופה במולדתם מותקפים. ביניהם היה גם מספר לא ידוע של מיג-29 ו-4 (3 חד-מושבים ו-1 דו-מושבי) זוהו בוודאות.
מטוסי המיג-29 העיראקים לשעבר שזוהו נשאו את המספרים הסידוריים העיראקים 29032, 29038, 29044 ו-29004 שהוחלפו במספרים סידוריים איראניים חדשים 3-6132, 3-6133, 3-6104 ו-3-6307.
לאור הלקחים שלמד הסכסוך, ולאחר שהבינו את הפוטנציאל של מעצמה אווירית מחודשת, בשנת 1992 הזמינו מנהיגי טהראן מספר רב של מטוסים בעלי כנף קבועה ממוסקבה, ביניהם: זוג A-50 "עמוד ראשי". , 12 Tupolev Tu-22M "Backfire", 24 Mig-27 "Flogger-D", 24 Sukhoi Su-27 "Flanker", 24 Mig-31 "Foxhound-A" וכן 48 Mig-29A/UB "Fulcrum" נוספים -A/B". אולם קריסת ברית המועצות נדחתה לא מוגבל יישום החוזה ורוסיה החדשה של בוריס ילצין שצמחה מאפר ברית המועצות היה כה חלש בתחילת שנות ה-90, עד שנכנע ללחץ האמריקני וחסמה כל שיתוף פעולה צבאי עם הרפובליקה האסלאמית של איראן בהתאם לסנקציות. המשטר שאושר מאז ממשל קלינטון דאז.
לפיכך, איראן מצאה את עצמה ברשותה של כ-45 מטוסי מיג-29 (בכל הנוגע לעניינים איראניים המקורות, כרגיל, שונים) ואיתם צוידו לבסוף 2 טייסות מבצעיות:
-11o TFS (טייסת קרב טקטית) שבסיסה בבסיס קרב טקטי 1 (TFB 1) מהרבאד;
-23o TFS (טייסת קרב טקטית) מבוססת בבסיס קרב טקטי 2 (TFB 2) בטבריז.
במהלך שנות ה-90 והשנים הראשונות של המילניום החדש, האמברגו שהוטל על אספקת חלקי חילוף שנגרם עקב הצטרפותה של רוסיה למשטר הסנקציות נגד איראן גרם לבעיות רבות לפרסים. למרות זאת, טהראן הצליחה לשמור על מטוסי ה-Mig-29 בשירות, למרות אלף קשיים, כמו גם סוגים אחרים של מטוסים ממוצא סובייטי הודות לחלקי חילוף שסופקו מתחת לשולחן על ידי אוקראינה. יתר על כן, בכל פעם שמטוסי ה-Mig-29 האיראניים נזקקו לשיפוץ מלא, בלארוס שמחה לבצע את השיפוץ והתיקונים הנדרשים במפעלי האווירונאוטיקה שלה תמורת תשלום גבוה במטבע קשה. תחילה, בשנים שלאחר 1992, עקב סירובה של מוסקבה, ניסו האיראנים להגדיל את מספר מטוסי ה-Mig-29 שברשותם על ידי פנייה לספקים פוטנציאליים אחרים, במיוחד במרחב הסובייטי לשעבר, תוך שהם שמים את עיניהם על הדגימות שהונחו. במילואים מאוקראינה ומולדובה. עם זאת, רכישת 40 דגימות אוקראיניות עודפות כמו גם זו של 21 דגימות מולדובה שהוכנסו למילואים נפלה שוב עקב לחץ אמריקאי (במקרה של מולדובה, ארה"ב אפילו הצליחה לרכוש את 21 הדגימות שנמצאות במשא ומתן, יחד עם עוד מ-500 טילי אוויר-אוויר, על מנת שלא ליפול לידיהם של האיראנים, בהסכם שנחתם ב-10 באוקטובר 1997).
בכל מקרה, לאחר שלמדו להכיר את כל המאפיינים הטכניים של המטוס שלהם לעומק, הודות לשנים הראשונות של השימוש, בסופו של דבר האיראנים ציננו את התלהבותם ביחס ל-Mig-29, בהתחשב בביצועיו באופן כללי פחות מה-F. -14 , במיוחד בהתקשרויות BVR, והחליטו שלא לבצע ניסיונות נוספים להרחבת הצי ובמקום זאת להתמקד בתחזוקה ובשדרוג שלו.
גם היום מתלבטים מומחים איזו גרסה של המיג-29 אכן נמסרה לאיראנים. אם לגבי מכוניות האימון הדו-מושביות, הזיהוי חד משמעי ומוביל ל-Mig-29UB (מוצר 9.51) המאופיין בהיעדר מכ"ם ועם חיישן אינפרא אדום בלבד מותקן, לגבי החד-מושבים המקורות אינם מסכימים, עם חלקם נוטים עבור ה-Mig-29A (מוצר 9.12A) בעוד שאחרים עבור ה-Mig-29A (מוצר 9.12B) ההבדלים בין שני הדגמים הם כדלקמן:
-ה-Mig-29A (מוצר 9.12A) היה גרסת יצוא שפותחה במיוחד על ידי ברית המועצות עבור מדינות ברית ורשה, מצוידת במכ"ם RPLK-29E Phazotron שמיש ב-3 מצבי מכ"ם מול 5 של מכ"מי Mig N019 Rubin Phazotron -29A ( מוצר 9.12) סובייטי. המטוסים של גרסה זו היו מצוידים גם במערכות אופטו-אלקטרוניות OEPrNK-29E מושפלות, כמו גם מערכות ניווט, ECM ו-IFF ישנות יותר של Laszlo. לבסוף, חסרה להם היכולת לספק נשק גרעיני;
-ה-Mig-29A (מוצר 9.12B) היה גרסת יצוא מושפלת נוספת שפותחה עבור לקוחות זרים פחות "קרובים" פוליטית לברית המועצות. המטוס של גרסה זו חסר מערכות ECM ו-IFF ולא הייתה לו יכולת העברת נתונים דיגיטלית. יתר על כן, מכ"ם N019E התאפיין ביכולות נמוכות עוד יותר.
החל מבסיסיהן במחרבאד ובתבריז, שתי טייסות ה-IRIAF Mig-29 מעולם לא חדלו, במשך למעלה משלושים שנות פעילות, לפקח על שמי הבירה ושל אזורי איראן השוכנים על הגבול עם טורקיה, במיוחד בכל פעם. הכוחות המזוינים הטורקים הפרו את גבולות איראן בפעולותיהם נגד לוחמי הגרילה הכורדים של ה-PKK. עם זאת, אם לא נכלול את "מופעי הכוח" הנדירים לרגל משברים בינלאומיים גדולים הכוללים את איראן והפעולות הרגילות של יירוט והפלת מל"טים מהמקורות השונים ביותר שהפרו את המרחב האווירי האיראני לפחות מאז תחילת שנות ה-2012 (משימות מעורבים כמעט כל סוגי מפציצי הקרב בשירות באיראן), לא נראה שהם שימשו אי פעם ב"משימות מלחמה" אמיתיות. בכל מקרה לאור תהליך ההתיישנות ההולך וגובר של תאים ומערכות נשק, בשנת 29 אישרו ראשי הכוחות המזוינים האירניים (ארטש) גם ל-Mig-29 (כמו גם לדגמים האחרים של מפציצי קרב בשירות) תוכנית עדכון רב-שנתית רבת עוצמה עדיין בעיצומה. ממה שעלה עד כה, תוכנית העדכון שאמורה להבטיח שה-Mig-20 יישארו בשירות ותחרותיים במהלך XNUMX השנים הבאות כוללת:
- התערבויות שונות של תיקון והחייאה במנועים ובמסגרות אוויר, כדי להאריך במידה ניכרת את חיי התפעול שלהם;
- חבילת שדרוג אוויוניקה משמעותית הכוללת התקנה של מערכות חדשות ללוחמה אלקטרונית (EW) ומערכות נגד אלקטרוניות (ECM);
- המודרניזציה של מערכות בקרת נשק ואש (FCS);
- מערכת ניווט אינרציאלית חדשה (INS);
- מערכת חקירות חברים-אויב (IFF);
- מכשירי רדיו VHF/UHF חדשים;
- התקנת מסכים דיגיטליים רב-תכליתיים חדשים (LCD) לניהול מערכות על הסיפון;
- התקנת גשושית תדלוק בטיסה והגדלת הקיבולת של המיכלים הפנימיים על ידי ביטול שורה של תתי מערכות ומבנים מיותרים;
- פיתוח והתקנה (תודות לתמיכה הודית) של מיכלי ירידה חדשים שיותקנו על עמודי הכנף;
- היכולת להשתמש בגרסאות החדשות של R-60, R-73, R-27 (במיוחד R-27T, R-27ET, R-27ER, R-27EA) ו-R-77EA טילי אוויר-אוויר ממוצא רוסי -XNUMX;
- התקנת AIM-9 ו-AIM-7 ממוצא אמריקאי;
- שיפור יכולות ההתקפה הקרקעיות באמצעות האפשרות להשתמש בסוגים חדשים של פצצות נפילה חופשית של 250, 500 ו-1000 ק"ג, פצצות מונחות לייזר ופצצות מסוג JDAM (האחרונה פותחה בסיוע צפון קוריאה);
- אישור לשיגור פצצות מטרה אלקטרו-אופטיות מסוג 9A Qadr ופצצות מונחות טלוויזיה/אייר-אייר מסדרת Ghassed;
- האפשרות לשגר רקטות לא מונחות של Shafaq מתוצרת איראן (בהשראת הרקטות הרוסיות S-24 240 מ"מ) היכולות להיות חמושים בסוגים שונים של ראשי נפץ (HE, פיצול, נגד בונקר, נגד מסלול וכו'...);
- היכולת להשתמש בטילי שיוט חדשים (מקורות איראנים מזכירים במפורש את ה-Nasr-1, Kowsar ו-Ya-Ali, אך סביר להניח שכל טילי נגד ספינות ונ"מ מתוצרת מקומית יותקנו במוקדם או במאוחר).
בסך הכל צי ה-IRIAF Mig-29 הוכח במשך עשרות שנים כאמין ועמיד, ותקריות המובילות להשמדת מטוסים מסוימים (כגון ב-2012 ו-2019) נגרמו בדרך כלל ממחלות או טעויות פתאומיות של הטייסים ולא כתוצאה טכנית. בעיות. בכל מקרה, החיכוך הבלתי נמנע לא השפיע על יכולת הפעולה של שתי הטייסות בהינתן החלפתם בזמן של כלי טיס שאבדו בהתאם לתנאי החוזה המקוריים.
הבה נצפה אפוא לראות את "נקודת המשען" האירנית בפעולה בשמי המזרח התיכון עוד זמן רב.
צילום: שחרם שרפי
