ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב פותח שורה של תרחישים בחזית המדיניות הביטחונית לאירופה, אשר לאור האיטיות של מדינות היבשת הישנה בנושא, אינם יכולים להיחשב אופטימליים.
בניכוי הערכות פוליטיות על טראמפ והמפלגה הרפובליקנית המונעת על ידי MAGA, אירופה תצטרך בהכרח להתמודד, אם לא עם סוג של "התנתקות" צבאית אמריקאית בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, לפחות עם הטענה של וושינגטון כי היבשת האירופית העיקרית מעצמות - צרפת, גרמניה, איטליה - ובריטניה לקחת אחריות רבה יותר במנגנון ההגנה המשותף.
חלק ניכר מהמצע האינטלקטואלי שתמך בטראמפ, מהשמרנים הלאומיים החדשים ועד הליברטריאנים, שעבר דרך פליאוקון, רואה התערבויות צבאיות בספקנות, שואף לצמצם את הוצאות הביטחון והנוכחות של ארה"ב בחו"ל, כמו גם להגביל התחייבויות מחוץ לאזורים אסטרטגיים חיוניים. כל הביקורות - למעט אלה שמגיעות מהשמאל הרדיקלי - על האינטרנציונליזם הליברלי והניאו-שמרנות התמצתה בטראמפיזם. ואם בקדנציה הראשונה שלו כנשיא טראמפ הוכיח שהוא לא "בית משפט כבד" בדלני, לפחות הוא יכול להיכלל בין "המגבלות" והוא נתמך על ידם.
עם זאת, בהשוואה לשנים של "השפל" של אובמה והמנדט הראשון של טראמפ, שני משברים, המלחמה באוקראינה והסמויה בים סין הדרומי, החזירו לאופנה את מה שמרקו מוסטרדה הגדיר היטב. "וויגיזם אסטרטגי", שמטרתה לחזק בריתות מסורתיות באירופה ובאסיה, אך גם לגיבורה בינלאומית מחודשת של ארצות הברית.
מגמה שהתגבשה בתקופת המנדט הנשיאותי של ביידן, שהתאפיין דווקא בצורך לטפל במשבר של המערכת הבינלאומית שבמרכזה ההגמוניה (השנויה במחלוקת) של וושינגטון ובעלות בריתה המערביות. הרוויזיוניזם, בגרסה החמושה של רוסיה ובגרסה המסחרית של סין, הוא אתגר ברור עבור הגוש המערבי.
הכישלון של "המלחמה הגדולה בטרור" שקידם בוש השפיע על הופעתה של דחיפה מגבילה שהייתה לה דוגמאות ברורות לא רק במוטו "אמריקה תחילה" של טראמפ, אלא גם בסירובו של אובמה להתערב צבאית בסוריה נגד אסד. , אפילו, ב תרחיש לוב דרמטי שלאחר קדאפי, שבו הכישלון בניהול ה"אחרי" הוביל להפיכת המושבה האיטלקית הישנה ל מצב כושל. שלא לדבר על כך שחלק ניכר מהתיאוריה הגדיר את המנדט הכפול של אובמה ואת "הציר לאסיה" כ"עשור אבוד" למדיניות החוץ האמריקנית כחלק אינטגרלי מפרויקטי הגבלה והתנתקות עוד לפני ניסיון לאיזון אסטרטגי מחדש.
"השקט" של נאט"ו ביחס לסיפוח קרים על ידי מוסקבה וההשלמה כלפי המדיניות הכלכלית המרחיבה של סין (שגם היא תוצאה של סנקציות מתונות מצד וושינגטון) סללו את הדרך הן לפלישה הרוסית ל"אוקראינה ולא לפרובוקציות הגלויות של בייג'ינג נגד פיליפינים, יפן וטייוואן.
טייוואן עצמה היא שדה המבחן לרוויזיוניזם הסיני, כאשר בייג'ין בוחנת, עם התרגילים הצבאיים שלה ליד האי והאיום במצור ימי, את הנחישות של ארה"ב ברצון להבטיח את עצמאותה של טייפה. אפילו מבלי להוביל מיד למצור ממשי של סחר, שיהווה מבשר למלחמה אפשרית נגד ארצות הברית, סין שואפת לעכב את סדירות תנועת הסחר מטייוואן כדי לדחוף את וושינגטון לחשוף את קלפיה.
מול אתגרים מסוג זה, המחשבה שטראמפ יכול לשנות באופן קיצוני את עמדת ארה"ב כלפי אוקראינה, נאט"ו וטייוואן מבלי להתחשב באג'נדות של דיפלומטים ושל הצבא תהיה לא מציאותית.. מה שיכול לקרות, לעומת זאת, הוא שוושינגטון באמת מצפה ממדינות אירופה לתרום למנגנוני הגנה קולקטיביים, הקובע, עבור המעצמות הלוקחות את דרכה של - אם לצטט את פרופסור פבריציו קוטיצ'יה - "מיליטריזציה בלתי רצונית", איטליה וגרמניה מעל הכל, מודעות לסגירת "חלון ההזדמנויות" המובטחת על ידי המטריה הביטחונית האמריקאית, ו מאלץ אותם להתחייב ברצינות, בחזית הצבאית, הכלכלית והתעשייתית, להגנתם.
למעשה, חזרתו של טראמפ לבית הלבן תביא לתשומת לב רבה יותר עבור האירופים ובעלות בריתה של ארה"ב באסיה (הדיון המרובע בין ארה"ב, בריטניה, אוסטרליה ויפן ב- עמוד שני של ההסכם על צוללות גרעיניות אוקוס מדגים זאת) לקראת חיזוק הכוחות המזוינים שלה ושילוב מערכות ההגנה שלה.
עם זאת, יש לזכור ש"ההגבלה" של טראמפ יצרה את הסכם ארצות הברית-מקסיקו-קנדה, הסכמי אברהם, המשא ומתן המחודש עם דרום קוריאה ויפן, כמו גם את התחלת ההוצאות המוגברות של חיילי בעלות ברית של נאט"ו. ניצחונו של טראמפ ה"מגביל" מאלץ את אימוץ המדיניות הלא-הגבלה על ידי בעלות הברית של ארה"ב.
צילום: X
