במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים, השאה של איראן, מוחמד רזא פלהאווי, שניצל את מעמדו של כוח הנפט הגדול שנרכש באותה תקופה על ידי ארצו, פתח במסע מאסיבי למודרניזציה של הכוחות המזוינים, ביניהם חיל האוויר האיראני הקיסרי (IIAF) היה הפייבוריט. ידוע שדווקא באותה תקופה, ותחת הדחף של המפקד החזק והמשפיע של חיל האוויר האווירי, מוחמד אמיר חתמי, רכש הכוחות המזוינים (ארטש) מספר רב של F-5, F-4 ו-F - 14 שיהווה מאוחר יותר את מגן ההגנה של המדינה במהלך מלחמת איראן-עיראק. עם זאת, מעט ידועה העובדה שכדי להבטיח הגדלת היכולות המבצעיות של הכלי האווירונאוטי, החליטה הנהגת טהראן להמשיך ברכישות חשובות גם בחזית התדלוק בטיסה ותחבורה אווירית אסטרטגית.
לאחר אישור התוכנית שנקראת "פרויקט תחנת שלום", בשנת 1974, רכש ה-IIAF 9 מטוסי בואינג 707-3J9C המותאמים למשימות תדלוק בטיסות (הם היוו את הגרסה המוכוונת לייצוא של הבואינג KC-135A Stratotanker נוצר עבור ה-USAF). זמן לא רב לאחר מכן נרכשו 5 מטוסים נוספים מאותו סוג, שהביאו את טייסת התדלוק האווירי לעוצמת ברירת המחדל של 14 מטוסים. מטוסי הבואינג 707-3J9C האיראניים היו מצוידים הן במערכת תדלוק בדיקה קשיחה הממוקמת בחלק האחורי של גוף המטוס והן בתרמיל אשור 1800 ממוקם בקצות הכנפיים ומצויד בבדיקות גמישות.
במרץ 1975, תוך ניצול פשיטת הרגל של חברת התעופה TWA, ניצלו השלטונות האיראניים את ההזדמנות לרכוש 9 מטוסי בואינג 747-131 ו-3 מטוסי בואינג 747-124. לאחר מכן, בשנת 1978, ה-IIAF רכש גם 5 מטוסי בואינג 747-2J9F ובכך הביא את המספר הכולל של מטוסי בואינג 17 בשירות ל-747. במקביל, 5 ממטוסי הבואינג 747-131 שונו כך שיבצעו גם משימות תדלוק בטיסה (ועמדת פיקוד טיסה). כל מטוסי הבואינג 707 וה-747 התמזגו לאחר מכן לטייסת תדלוק אווירי/תובלה אסטרטגית אחת המבוססת על בסיס קרב טקטי 1 (TFB1) בטהרן-מהרבאד.
ערב מהפכת 1979 היו לאיראן 19 מטוסי תדלוק אוויריים (14 בואינג 707-3J9C ו-5 מטוסי בואינג 747-131) ו-12 מטוסי תובלה אסטרטגיים (4 בואינג 747-131, 3 בואינג 747-124 ו-5 בואינג 747 בואינג ), עבור סך של 2 מטוסים. לאחר המהפכה החומייניסטית, הרשויות החדשות של משטר הפקידות שקלו ברצינות במשך תקופה מסוימת למכור את הנכסים המעופפים היקרים מאוד או למסור אותם לאיראן אייר (שכבר הפעילה צי עצום שבמרכזו שני דגמי הבואינג). בהתחשב בתוקף הדרישה הראשונית פגה כעת. למעשה, על פי החזון האסטרטגי של מתכנני ה-IIAF, במקרה של סכסוך רחב היקף בין איראן לברית המועצות, מטוסי תדלוק אווירי יתמכו בפעולות התקפיות של מפציצי קרב העוסקים בפגיעה במטרות הממוקמות עמוק בברית המועצות. שטח בעוד שמטוסי התובלה האסטרטגיים היו צריכים לתרום (יחד עם מטוסי התובלה הטקטיים) ליצירת גשר אווירי כדי להכניס למדינה כמה שיותר כלי נשק וחלקי חילוף שהועמדו לרשות איראן על ידי מדינות בעלות הברית (במיוחד ארצות הברית של אמריקה ). למרבה המזל, תוכנית ההשבתה הזו נמנעה בעקבות פרוץ מלחמת איראן-עיראק ומטוסי טייסת התדלוק האווירי/התובלה האסטרטגית המרוכבת הצליחו להוסיף מיד את ערכם.
במהלך 8 שנות המלחמה, צי התדלוק האווירי של חיל האוויר החדש של IRIAF (הרפובליקה האסלאמית של איראן) טס בממוצע 5 גיחות מבצעיות ביום, תוך תמיכה מתמדת של 8 בואינג 707 ו-3 בואינג 747. של משימות התקיפה וההגנה האווירית העמוקה של טייסות הקרב F-4 ו-F-14. בואינג 747-131 נוסף הוטס כדי לשמש עמדת פיקוד מעופפת בעוד מטוס אחר מאותו דגם וגרסה שימש להעברת נשק ותחמושת לשדות תעופה קדמיים, ולאחר מכן פינוי הפצועים הקשה ביותר כדי להחזיר כספת של בתי חולים מיוחדים הממוקמים בערים רחוקות מאזורי קרב. כל שאר מטוסי הבואינג 747 שימשו במקום זאת בתפקיד המקורי שלשמו נרכשו, והעבירו ארסנלים מכל הסוגים שמשטר האייתוללות הצליח להשיג בכל מקום הן לאור השמש והן באמצעות הסכמים סודיים (כגון עם מדינת ישראל וארצות הברית של אמריקה עצמה).
היה זה בואינג 747-2J9F, ליתר דיוק זה עם מספר הזיהוי 5-8115, שהבדל בטיסות בקו טהראן-פיונגיאנג על ידי העברת הטילים הבליסטיים של תיאטרון R-17 לאיראן אלברוס/SS-1C סקאד-בי התבקשה נואשות על ידי איראן להפוך את הגל של מה שמכונה "מלחמת הערים".
סיום מלחמת איראן-עיראק ומלחמת המפרץ שלאחר מכן נתנו ל-IRIAF את ההזדמנות לרכוש גם מטוס בואינג 1-747C אחד שהיה בעבר בשירות של Iraqi Airways. עם זאת, מעבר לתוספת המבודדת הזו, שנות ה-270 וה-XNUMX התבררו כקשות במיוחד עבור טייסת התדלוק האווירי והתובלה האסטרטגית האיראנית. השימוש הצבאי האינטנסיבי למעשה שחק את התאים מעבר לרמת הסכנה ולא חסרו אבדות במהלך התקפות עיראקיות מבודדות בר מזל על בסיסים איראניים. כמה מטוסים עברו אז קניבליזציה עד שהפכו חסרי תועלת לחלוטין.
לבסוף, כדי לגייס כספים לתקציב ההגנה, מפקדי IRIAF הקימו חברת תעופה משלהם שנקראה סאה איירליינס נועד לשרת את התנועה האזרחית. בהיעדר מטוסים חדשים, לעומת זאת, על מנת להפעיל באופן קבוע את סאה איירליינס היא הייתה צריכה לשכור כמה מטוסי בואינג 707 ו-747 בתורם שנלקחו מטייסת מהרבאד וזה הוביל לבלאי נוסף של השלדות שכבר נבדקו (מה שהביא לפחות 2 תאונות קטסטרופליות במהלך השנים עם אובדן של כמה שיותר מטוסים) . עם זאת, החל משנת 2005, ועם הגידול בהקצאות ההגנה, ה-IRIAF הצליח להשיק תוכנית שיפוץ מטוסים שאפתנית, והחזירה כמה מהם לשירות. לא זו בלבד, הודות לרכישות של מטוסי יד שנייה וחדשים בשוק האזרחי על ידי חברות תעופה איראניות, לצבא הייתה גישה למספר מסוים של מטוסי בואינג 747 מיותרים שהצליחו להחרים בחיל האוויר, הכפפת חלקם לתהליך ההמרה כדי להפוך אותם מתאימים למשימות תדלוק אוויר-אוויר.
כיום, ה-IRIAF מחזיק לרשותו צי של 17 מטוסים לתדלוק בטיסה (10 בואינג 707-3J9C ו-7 בואינג 747 בגרסאות שונות) ולפחות 8 מטוסים לתחבורה אסטרטגית (כולם מבוססי בואינג 747 בגרסאות שונות) בבסיס לוחם טקטי 1 (TFB1) בטהרן-מהרבאד. לא ברור אם האיראנים הכניסו גם את 3 Antonov An-12 לשירות תדלוק בטיסה ממוצא עיראקי, בהתחשב בעובדה שהמקורות בהקשר זה סותרים. עם זאת, יש צורך לציין כי לא כל מטוסי התדלוק וההובלה האסטרטגיים בטיסות זמינים באופן מיידי למשימות מבצעיות, בהתחשב בכך שחלק מהם עדיין מנותקים כיום כדי לתמוך בפעולות אזרחיות של סאה איירליינס.
למרות עשרות שנים של פעילות מבצעית על גבם, מטוסי תדלוק אווירי איראניים ממשיכים לבצע שירות קו קדמי ב-IRIAF והחלפתם אינה צפויה כעת. כך גם לגבי מטוסי תובלה אסטרטגיים אשר שימשו גם בשנים האחרונות (יחד עם מטוסי תובלה טקטיים שאינם מכוסים במאמר זה) להעברת אנשים וכלי נשק לתמיכה במאמץ האיראני להרחיב את תחום השפעתה בעיראק , סוריה, לבנון ותימן.
צילום: web / סוכנות הידיעות תסנים
