אני מאמין שהיישור הזה, השילוב הזה של יכולת ומזל, לעולם לא יהיה מוערך מספיק בערכו האמיתי. איש הפיקוד הנכון עושה קרבות, מלחמות, ניצח או הפסיד, שקובעים את מהלכם של אומות ויבשות.
כבר הזדמן לי להזכיר את המוזרויות של כמה חיילים המסוגלים לשנות את ההיסטוריה של המבצעים הצבאיים, עם יכולת הניתוח שלהם, האומץ שלהם, הנחישות שלהם: אין צורך להזכיר אותם שוב כאן.
עבור הכותב הזה, אדמירל USN ריימונד ספרואנס הוא חלק מזה מאוד צר מספר המפקדים.
כשאתה רוצה לכתוב על אדם שהקדיש חלק ניכר מחייו לשרת את הצי של ארצו לאורך שתי מלחמות עולם, אתה בדרך כלל מפרט את העימותים והקרבות שבהם השתתף. במקרה של ריי ספרואנס זו תהיה הטעות הקלאסית להסתכל על האצבע ולא על הירח.
רבים מכירים אותו ברפלקס: הצי האמריקני הקדיש לו מעמד חשוב של משחתות (בתמונה הבאה הוא USS. Spruance בשנת 1987) במהלך המלחמה הקרה.
שמו של Spruance מקושר ל- קרב מידוויי, נקודת מפנה של ה-2a מלחמת העולם אבל, כרגיל, הוליווד ציינה לאחרונה דמויות "הרואיות" יותר שכדאי לזכור. למי שמעריך את הסרטים רק למה שהם, מידוויי "פשוט" הביא את הקץ של הצי המשולב של יאמאמוטו ונאגומו ולמעשה אפשר את תבוסתה של האימפריה היפנית בשלוש שנים.
אני רוצה להבהיר שלדעתי, יפן נלחמה לבדה כשבחרה באסטרטגיה "התקפית" המבוססת על הרצון לאלץ את האמריקנים למשא ומתן לאחר שפגעו בהם בפרל הארבור: סתירה במונחים כאלה. אבסורדי עד כדי מראה אפילו מגוחך. עם זאת, גם היטלר היה חושב על משהו דומה, ומספרים, רצה להשלים עם האנגלים. אומרים שמי שנראה דומים...
הדגשתי שלוש שנים כי זה הזמן והמשאבים המושקעים כדי להשיג ניצחון הערך המוסף האמיתי שעושה את ההבדל בין פוליטיקאי-צבאי, שלפעמים הוא אפילו לא חייל קריירה, אלא משהו אחר (כל התייחסות לפוטין מכוונת) לבין אסטרטג.
האסטרטג, למרות נחישותו הטקטית, לעולם לא שוכח לראות את התוצאה האסטרטגית של הקרב, עלויותיו והתפתחויותיו העתידיות בפרספקטיבה. הפוליטיקאי-צבאי תמיד שם את הניצחון הטקטי "שלו" לפני כל שיקול אסטרטגי: דוגמאות רבות בהיסטוריה, אפילו האחרונות.
אם נחזור למה שקרה בימי מידוויי, נוכל רק להודות לכל אלי המלחמה, ולא רק להם, על הפסוריאזיס שהשפיעה בימים הקודמים על אדמירל האלסי, מפקד ספרואנס עד אותו רגע, למי. עם זאת, יש להודות שהוא סומן בפני נימיץ כמחליף בפיקוד. אבל לא בלי לעורר ספקות רבים, בהתחשב בכך שהוא לא היה טייס ימי אלא א מלח טהור, מפקד של סיירות, פריגטות ומשחתות המלווים נושאות מטוסים, למעשה. אולם האלסי, שלא מעטים בצי כינו אותו א פרימדונה מעט משעממת, שזכה לכינוי "בול", הצביע על כך בפני נימיץ ללא כל היסוס, ובכך בעצם קבע את תוצאת הקרב. אולי אפילו בלי להיות מודעים לזה.
תמיד תהיתי למה הוא עשה את זה. אולי הוא ראה בו מתחרה פחות "כבד" מפרנק פלטשר ומפקדי נושאות המטוסים האחרים. לעולם לא נדע. בכל מקרה, רק מסיבה זו יש להקים לו אנדרטה. צריך גם לומר שלהאלסי הייתה הזדמנות להפגין את יכולת הפיקוד והשליטה הסותרת שלה ב- קרב מפרץ לייטה, שם אנליסטים רבים, וכמה מעמיתיו לשעבר, הגדירו אותו, בצורה מאוד לא נחמדה, כעיקרו אידיוט.
בקריאה על ספרואנס, הביוגרפיות השונות, המחקרים שהקדישו לו האקדמיות הימיות, הראיונות שנערכו עם הגברים בפיקודו, עולה דמותו של אדם פשוט יוצא דופן. גם יוצא דופן בסודיותו, בהשכלתו, באדיבותו.
כפי שקורה לעתים קרובות כשמסתכלים על הגברים האלה, המראה שלו היה הכל מלבד זה של הלוחם הקלאסי. לבוש כמעט בצניעות, בקול נמוך והפוגות שעשה תוך כדי ניתוח השאלות שנשאלו אותו, לפני שהגיב בחן לבן השיח.
העתודה שלו, אני מאמין שהיא מולדת, הייתה תוצאה של תגובת הנגד שספג הצי האמריקני בשנים שבהן קמו אדמירלים שונים לכבוד החדשות שהונעו על ידי עיתונים שכתבו על מלחמת אמריקה הספרדית, בחיפוש אחר גיבורים ואז להציע כפוליטיקאים לעתיד. אסון תדמיתי שלצי האמריקני ייקח שנים לרפא.
טוב ליבו והשכלתו היו ללא ספק תוצאה של האינטליגנציה שלו. תכונה משותפת למספר גברים יוֹצֵא דוֹפֶן.
מהראיונות עם אנשיו, מה שעולה מעל הכל הוא קבוע האופי שאליו מתייחסים כולם: יכולתו המדהימה להתרכז ולנתח את המצב הטקטי, לדעת להגדיר דפוסי קרב ופריסות במוחו, לחשב את המשתנים האפשריים המשוערים ל- נתונים אשר נמסרו לו על ידי מרכזי הפיקוד השונים ועל ידי ביטחונו היחסי ביכולות הסיור והפענוח של תעבורת הרדיו היפנית.
הם מספרים כי לאחר שהודיעו לו, הוא צפה במרחב הים מכסא הפיקוד שלו, בעוד שהכל מסביבו השתתק, בזמן שכולם מחכים ש"מוח חשמלי" - זה היה הכינוי שלו - ידבר בשלב מסוים, נותן את הפקודות מפורט על ידי מוחו. כשזה קרה, בערב שלאחר טביעתן של שלוש מתוך ארבע נושאות המטוסים היפניות שהשתתפו בקרב, למרות אובדן "רק" של אחת אמריקאית, תוצאה הרבה מעבר למה שקיוו לו עד כמה שעות קודם לכן, נקבעה נקודת המפנה במלחמה האווירית-ימית באוקיינוס השקט.
למרות שנימיץ הורה לו להעריך בקפידה את האפשרות להשתתף בהתנגשויות ישירה עם נושאות המטוסים היפניות, אז עדיפה הן במספר והן באיכות של המטוסים על הסיפון, וחשבו, בשל העליונות שהופגנה בשימוש הטקטי בהן, בכך ש שנכנס להיסטוריה כ מכתב סיכון מחושב, בהתחשב בכך שבאותו רגע הקבוצה הימית שלו הייתה הכוח היחיד שעצר התקפה ופלישה אפשרית לשטח המטרופולין של ארה"ב, בחוף המערבי, לא סביר אבל עדיין אפשרי.
עם זאת, זה לא הרתיע את ספרואנס מלמסור (להזמין) את הפקודות שלו ואת כל הפקודות שהם ילכו מיד ובנחישות אחרי נושאת המטוסים היפנית הרביעית, באותו רגע מתלבטים אם לנסות מה שהיה כמעט התאבדות אבל עדיין אפשרי, ו לָסֶגֶת.
שלוש נושאות מטוסים שטבעו, כמעט כל המטוסים והטייסים המומחים היקרים הופלו, לא היה פירושו שספרואנס ניצח: הוא... מַכרִיעַ! מאותו רגע ניתן היה לבנות את האסטרטגיה כולה כמעט מאפס, היוזמה עברה לידיה של ארה"ב.
החיפוש אחר נושאת המטוסים הרביעית היה, אפילו עבור רבים ממפקדיה, הימור ואף הפרה של האינדיקציה (הפקודה?) של נימיץ. לחשב, להעריך, סיכון טקטי ואסטרטגי. אבל ספרואנס, עם השקט הרציונלי הרגיל שלו, המוח הממוקד שלו, שבעצם אפשר להגדיר אותו כיכולת לראות, להיות מסוגל לקרוא את העתיד, כפה את בחירתו.
והמלחמה באוקיינוס השקט, לא הקרב על מידוויי, אם נשרטט חוט משותף בכל ההתקשרויות הימיות הבאות, למעשה זה זכה באותו רגע בדיוק.
כמה חיים אמריקאים הציל אדמירל ריימונד ספרואנס, עד כמה לנחישותו באותו רגע בדיוק הייתה השפעה אסטרטגית על ארצות הברית בשנים הבאות באזור אסיה-פסיפיק?
האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון.
אחד הבודדים.
מקורות:
אדמירל ריימונד ב-Spruance Usn כדי ללמוד בפיקוד.
הלוחם השקט: ביוגרפיה של אדמירל ריימונד א. ספרואנס.
צילום: רשת / הצי האמריקני
