הכלי הימי של צפון קוריאה

במשך יותר מעשור, הבוס של צפון קוריאה, קים ג'ונג און, הקדיש חלק גדול ממשאבי המדינה לפיתוח יכולת תגובה אסטרטגית. הכלים שהוא החליט להשתמש בהם הם טילים.

החיפוש העוויתי אחר כלי הרתעה בליסטיים וגרעיניים (והוצאות נלוות) הוביל, עם זאת, לכלי צבאי יבשתי שרואה צבא קונבנציונלי מיותר ומאוד לא מתוחכם, בעל יכולת תמרון ירודה, במיוחד אם הוא ממוקד בהתקפות אוויריות של האויב. בעצם, זה א קולוס חסר תנועה ופגיע במיוחד לפעולות מהים, כמו הדו-חיים האלה. כדי להגביל את הקריטיות הזו ולהותיר כמה שיותר כספים לפיתוח טילים, פיונגיאנג בחרה לפיכך לאמץ אסטרטגיה שמטרתה למנוע פעולות ימיות במימיה (Anti-Access/Area Denial A2/AD). אבל אסטרטגיה כזו, אם לא נתמכת באמצעים ימיים מתאימים, יכולה להיות מיושמת עד למרחק של כמה מאות קילומטרים מהחופים, ויתרה מכך, בהחלט לא ניתן לאמץ אותה נגד קבוצות ימיות ואוויר גדולות ומוגנות היטב וגם לא. לאפשר שמירה על נוכחות ימית משמעותית להגנה על האזורים השנויים במחלוקת.

צי השטח

הבחירות שנעשו והמשאבים הזמינים, אפוא, קבעו את התצורה הנוכחית של הצי הצפון קוריאני, המונה 46.000 חיילים, 700 יחידות ותריסר מסוקים. עם זאת, מספר היחידות לא יכול להצביע על חיל הים הפתוח חזק, שכן מדובר ביחידות קטנות למדי, בעצם לא מסוגל להבטיח נוכחות משמעותית ומתמשכת בים הפתוח.

אלה כוללים 6 יחידות מחלקה "נוגו" (200 ט'), 12 "Huangfeng" (205 ט') ו-12 קומאר (70 ט'). הראשונים תוכננו ונבנו על ידי צפון קוריאה, בעוד שהאחרונים נבנו ברישיון סיני וה"קומאר" הם במקור מברית המועצות. יש להם מאפיינים משותפים, אותם ניתן לסכם במהירות גבוהה (35-48 קשר), פרופיל נמוך כדי למזער הדים מכ"ם וחימוש טילים נגד ספינות. בפעולתם הם עושים שימוש בשיתוף הפעולה של ספינות הטורפדו המיושנות ממוצא סובייטי "Shershen" ו-"P6", המצוידות אף הן בארטילריה קלה.

כולן יחידות קלות שמוצאות את השימוש הרווח שלהן בקרבת החוף, שם האיונים הרבים מאפשרים להן לתקוף ולברוח, מסתתרות מחיישני האויב, וממילא נאלצים לפעול במרחק כזה שניתן להגן על ידי עמדות ארטילרי החוף. מובטח, או סוללות טילי חוף נגד ספינות, המצוידות ב-P-15 "טרמיט" הסובייטי (קוד נאט"ו SS-N-2 "Styx") או המקבילה הסינית HY-1/2 "Shang YO"/"Hai Ying" (שם נאט"ו "תולעת משי") או תעופה יבשתית. זהו, אם כן, אחד צי עילי בעיקרו חופי באופיו, שכושר ההישרדות שלו בסכסוך ימי בעצימות גבוהה היא מינימלית, במיוחד כאשר הם חשופים לתקיפה אווירית. יתר על כן, הטילים שנזכרו בעבר מייצגים איום ברמה בינונית, בהתחשב בכך שהם מצוידים ב- ראש רדאר מיושן מבחינת אמצעי נגד אלקטרוניים. גם פרופיל הטיסה שלהם אינו כולל תמרוני התחמקות.

זמינות גם יחידות גדולות יותר, כגון 5 יחידות לוחמת מוקשים מסוג "Sariwon" (650 ט'), ממוצא סובייטי, ושתי קורבטות מסוג "Najin" (1.500 ט'), שראשיתו בשנות ה-70 של המאה הקודמת ועברו מודרניות ב-2010 וב-2014.

רק לאחרונה צי השטח קיבל שתי ספינות מודרניות יחסית ("קורבטות טומן"/"נמפו") של 1.500 ט', בעוד שלשתי מחלקות נוספות "אמנוק" (הגוף שמקורו במחלקת "קריבאק III" הרוסית) אין חדשות. לגבי השלמת הציוד או תחילת החיים התפעוליים. החימוש מורכב בעיקרו מתותחים עם צריחים תאומים 230 מ"מ AK-30, מערכת שראשיתה בתקופה הסובייטית, בהתחשב בכך התעשייה הצבאית הצפון קוריאנית אינה יכולה להרשות לעצמה ייצור ושימוש בו-זמני של מערכות נשק שונות. החימוש נגד צוללות (RBU-1200) הוא גם עיצוב שראשיתו בתקופה הסובייטית.

היחידות נושאות טילים נגד ספינות KN-09, שנבנו במקום אך דומים מאוד ל-KH-35 הרוסי. מקורות אחרים מצביעים גם על ציוד של טילי קרקע-אוויר לא מוגדרים. ספינות אלו משמשות גם למתן סיוע ליחידות טילים מהירים (הגנה מפני ספינות אויב קלות, איתור ולוקליזציה של מטרות אויב וכו'...). היחידות הגדולות ביותר מתבססות על החוף המזרחי, מול יפן ובקרבה לשטחי הדיג המתמודדים.

נראה שלצי הצפון קוריאני אין שום יכולות אמפיביות יעילות. מצד שני, אם השמיכה קצרה, הראש או הרגליים נשארים חשופים. לאחר שהחליטה לבסס את האסטרטגיה (והמשאבים) שלה בעיקר על הרתעת טילים, ניתן היה לצפות מראש שכמה מכשירים צבאיים אחרים יישארו בקו השני והשלישי.

בהקשר זה, על מנת להפוך את יכולתה לאמינה (ונסתרת), במקביל לניסויים של טילים בעלי טווח ועומס מלחמה גדולים מתמיד, היא פיתחה צי תת-ימי המייצג היום את כוחו העיקרי, מספרית בין ארבעת הראשונים בעולם, יחד עם ארצות הברית, סין ורוסיה.

הצי התת-ימי

ההיסטוריה של צי הצוללות הצפון קוריאני החלה במחצית השנייה של שנות ה-50, עם העברת ארבע צוללות סובייטיות "פרויקט 613" (כינוי נאט"ו). ויסקי) של 1.350 ט, כעת גרוטה במשך שנים רבות.

בשנת 1965 ויתרה יוגוסלביה של טיטו לפיונגיאנג על התוכניות לבניית צוללת כיס שקועה בגודל 90 ט', שאפשרה למספנת יוקדאיסו-רי להתחיל בבניית כעשרים סירות מסוג "יוגו", לאחר מכן מחוזקות ובהמשך הוחלפו בצוללות כמו "יונו". " (או "Yeono" - בתמונה המעמד הזהה גאדיר איראנים) של 190 ט', בנויה במספר לא ידוע. על האחרונים מצביעים מקורות שונים בין חמש לעשר סירות עדיין בשירות.

בשנים 1973-74 הגיע תורה של סין, שמכרה ארבע סירות מסוג "טייפ 033", הגרסה הסינית ל"פרויקט 633" הסובייטי (הערך של נאט"ו). רומיאו) מ-1.859 ט. בשנים הבאות, הצפון קוריאנים בנו עוד 21 סירות דומות במספנות סינפו ומאיאנג-דו, והכניסו סירה אחת למים כל 13 חודשים בממוצע. הגרסה הצפון קוריאנית של הסירה כוללת פלדה חזקה יותר מזו ששימשה את הסובייטים. אגב, גם הפיקוד התת ימי של פיונגיאנג ממוקם במאיאנג-דו. כַּיוֹם 20 מהסירות האלה עדיין יהיו בשירות.

בתחילת שנות ה-90, צפון קוריאה השיקה תוכנית לרכישת צוללות טילים, במטרה לרכוש יכולת תגובה אמינה (שביתה שנייה). בשנת 1994, לפיכך, הוא קנה כמה צוללות רוסיות "טיפוס 629" (סיווג נאט"ו גוֹלף) הוצא מכלל הצי השקט. עם זאת, נראה כי הסירות הללו לא שימשו אי פעם בפעולות אמיתיות. אם "יופלו" הם יכולים להרכיב את "הצוות" של 3.000 ט' הרצוי כל כך על ידי פיונגיאנג, המסוגל לשלוט 4-6 טילים בליסטיים.

בשנת 1996 ההפקה של ה רומיאו צפון קוריאנים ומתחיל בבניית ה-370t "Sang-O" בקצב של 4-6 ספינות בשנה עד 2003. לאחר הפסקה של שבע שנים, הצפון קוריאנים מחדשים את בניית כלי השיט ב-2010, עם ה-"Sang -O II" של 400 ט. בהתאם למקורות, כרגע הם יתבררו בשירות 30-40 "Sang-O" ו-2-6 "Sang-O II".

ב-23 ביולי 2019, סירה מוצגת באופן רשמי רומיאו mod (תמונת פתיחה), אשר זוכה לשם "Sinpo-C", גרסה ארוכה בשישה מטרים מהקודמת. נראה כי הסירה היא המובילה היחידה המסוגלת לשגר טילים שקועים, גם אם עומק השיגור יהיה מוגבל למדי (פחות מ-20 מ'), ולכן תחשוף את הסירה לסיכון להתגלות על ידי היריב. לכלי שיט זה תצטרף אב טיפוס של צוללת טילים בליסטיים עם הנעה קונבנציונלית, מחלקת "גורה"/"סינפו", מייצור לאומי.

עד כה, צי הצוללות הצפון קוריאני פרוס בתפקיד איסור A2/AD, עם טווח מעט גדול יותר מאשר יחידות שטח.

למרות שהיא כוללת בעיקר סירות מיושנות ואינן מסוגלות לשגר טילים בליסטיים, צפון קוריאה היא אחת המדינות המצוידות ביותר בסירות כיס, ביחס לגודלו הכללי של הצי. עם זאת, למרות המספר הגדול של כלי שיט בשירות רשמי, נראה שרק 20-25 פועלים בפועל. אפילו רמת התחזוקה של סירות המסוגלות לנווט מעוררת כמה חששות.

תוכנית הטילים הימיים

בינתיים נמשכה תוכנית הטילים הבליסטיים הימיים, כאשר ניסוי השיגור הראשון מפלטפורמה ימית התקיים בדצמבר 2014. ב-24 באוגוסט 2016, הטיל שוגר אז מפלטפורמה תת-ימית מהמים מול נמל Sinpo "Pukguksong -1", טיל בליסטי דו-שלבי של דלק מוצק, שטווח ההשערה שלו הוא כ-1.500 ק"מ. לאחר מכן, ההשקה של ה-"Pukguksong-3" ב-2 באוקטובר 2019 (רדיוס תיאורטי כ-1.900 ק"מ), שוב מפלטפורמה שקועה.

במהלך המצעד ב-10 באוקטובר 2020, בעוד טילי "Pukguksong-4" מצעדים על כמה משאיות, קים יונג-און ממציא את כוונתו להמשיך בתוכנית הטילים הימיים "... לשם הרתעה...". הצהרה ולאחריה הכוונה להגדיל את הארסנל הגרעיני הצפון קוריאני, בתגובה ל"...מדיניות עוינת..." מוושינגטון (9 בינואר 2021). ב-14 בינואר 2021 מוצג אז ה-"Pukguksong-5", טיל שקוטרו גדול יותר מהגרסה הקודמת. מניתוח הממדים, נראה כי ה"Pukguksong-4" יהיה דומה לזה האמריקאי פוסידון (עלתה על צוללות מסוג "לאפייט" בשנות ה-60) הן בגודל והן בטווח (4.650 ק"מ). אז משערים של"Pukguksong-5" יהיו ביצועים דומים ל- טריידנט I, עם טווח של כ-7.400 ק"מ, שעלו על צוללות מסוג "אוהיו".

חלק מהמשקיפים מאמינים שלאחרון שנולד יש ממדים שאינם תואמים לממגורות האלים רומיאו mod/Sinpo-C, ולכן, אי אפשר יהיה לשגר מאותן פלטפורמות, היחידות הצפון קוריאניות המסוגלות לשגר טילים בליסטיים.

לבסוף, ב-20 באוקטובר 2021, שוגר בהצלחה טיל מפלטפורמה תת-מימית (ככל הנראה מחלקת "גורה") שנסע כ-600 ק"מ בגובה של 60.000 מ'. השיגור אמנם גרם נזק לפלטפורמת הצלילה, שנאלצה להיגרר לנמל.

מסקנות

לצי הצפון קוריאני יש שלוש משימות עיקריות. הראשון הוא איום על יחידות הטילים המנוגדות, המהוות מגזר הגנה חשוב מפני האיום הבליסטי והגרעיני הצפון קוריאני. באמצעות איום על יחידות אלו, בכוונת פיונגיאנג להסיט חלק מיכולותיהן מ"מעקב בליסטי", ולהפחית את האפקטיביות הכוללת של מגן המגן של האויב.

המשימה השנייה היא לתרום למאבק במבצעים אמפיביים מנוגדים, איומים על יחידות הנחיתה ויחידות הליווי אשר במהלך פעולות אלו נאלצות להישאר באותו אזור לאורך זמן.

השלישית היא של איסוף מידע על היריב, המתנהל באמצעות צוללות. בהקשר זה, צי הצוללות הצפון קוריאני מאופיין בעיקר בסירות כיס (200-400 ט'), שפיונגיאנג מעסיקה בעיקר למשימה זו. שם אולם היעילות הכוללת האמיתית של צי הצוללות נותרה בגדר תעלומה, וכך גם היכולת האמיתית שלו כפלטפורמת שיגור טילים בליסטיים.

עם זאת, יש לזכור כי על פי ניתוח משנת 2018 שנערך על ידי יוזמת איום גרעיני, פלטפורמת הצלילה היחידה הזמינה כרגע "...נראה מסוגל לירות טיל בליסטי בודד..." והוא צריך להופיע כל כמה ימים, ומגביל את יכולת הפעולה שלו¹.

למרות התעמולה הצפון קוריאנית המופצת בצורה אמנותית שתדבר על צוללות במשקל 3.000 טון עם שמונה טילים, נראה שגם הממדים היחסיים של צוללת-טילים מרמזים שהחדשות יהיו יותר משאלת לב מאשר מציאות. אז היום, אין ראיות לכך שנשא כזה זמין בפועל לצפון קוריאנים.

היעדר מידע אמין לחלוטין, לעומת זאת, מעלה שאלות רבות. הראשון שבהם נוגע לזמינות האמיתית של כלי שיט יעילים המסוגלים לעלות ולשגר טילים בליסטיים. החדשות האחרונות על אספקה ​​צבאית לרוסיה עבור המלחמה באוקראינה, איזה פיצוי היא קיבלה? האם זה יכול להיות סיוע של טכנאים רוסים (המומחים הידועים לשמצה בגזרה התת-ימית) לבניית צוללות יעילות וגדולות יותר, למשל כדי להעלות יותר טילים בליסטיים?

בינתיים, הגישה של קים יונג-און ממשיכה לעורר דאגה, ועוברת מעת לעת מאיומים לדטנטה. בטקס הפתיחה של אולימפיאדת החורף בפברואר 2015, למשל, צעדו ספורטאים צפון קוריאנים יחד עם ספורטאים דרום קוריאנים. באפריל שלאחר מכן, הוא הצהיר - יחד עם נשיא דרום קוריאה - כי ברצונו לפרק את חצי האי מגרעין, תוך כדי 12 ביוני לאחר שנפגש עם נשיא ארה"ב טראמפ. עם זאת, הפגנות הדטנטה הללו מלוות בגילויי כוח (או יהירות?) שנראים כאתגרים של ממש, כמו שיגור טילים בליסטיים שחצו את המרחב האווירי היפני ב-4 באוקטובר, ויצרו אי שקט ואזעקה במספר ערים, או מספר שיגורים. במהלך עשרת הימים האחרונים, האחרון (לדוגמה!) שבהם ראו שני טילים בליסטיים קצרי טווח טסים מזרחה לפני שטבעו מחוץ לאזור הכלכלי הבלעדי של יפן, בדיוק כמו נושאת המטוסים האמריקאית טרומן השתתפה בתרגילים משותפים במימי דרום קוריאה (קרא מאמר "אזור כלכלי בלעדי וכוח ימי").

תנודות שהובילו להחלטה האמריקאית לבנות מגן חלל על הגבול בין שתי הקוריאות, מערכת הגנת אזורי טרמינל בגובה רב (Thaad), כדי להגן על אזור הדרום מפני שיגורי טילים צפון קוריאניים אפשריים. המהלך עורר מחאות מבייג'ין (הנתמכת על ידי מוסקבה), שרואה ב-Thaad כלי שנועד לשנות את האיזון הגיאו-אסטרטגי של האזור. עם זאת, במהלך שיחה ברמה העליונה בין סין לדרום קוריאה בשנת 2020, בייג'ין רמזה שהיא יכולה לסבול את התחזוקה של פריסת Thaad הנוכחית אך לעולם לא את התחזקותה, כפי שתהיה הכוונה הדרום קוריאנית.

אבל הת'אד יכול באופן פרדוקסלי גם להוות כלי שבאמצעותו ניתן למצוא פתרון פשרה שיוריד את רמת המתח בחצי האי הקוריאני. משגרי ה-Thaad, למעשה, הם ניידים וניתן היה למשוך אותם בקלות בתמורה לפירוק הארסנל הגרעיני הצפון קוריאני, המסורבל עבור כל השחקנים באזור, כולל סין. בייג'ין, אם היא תרצה, תוכל לשכנע את קים יונג-און לעשות זאת.

ובעוד שהדיפלומטיה מחפשת פתרון שמאפשר זאת הסלמת דה, הצי הצפון קוריאני, אם כי לא באותה רמה של יריביו הפוטנציאליים (שפיונגיאנג עצמה ייחסה לעצמה), זה לא צריך להיות ממותג באופן פשטני כשולי, מכיוון שהוא עדיין מהווה איום. מוגבל במרחב ובאמצעים, אך עדיין איום, המתפרש על פי היכולות הימיות העומדות לרשות מדינות חלשות יחסית המתכוונות למנוע גישה לאזורים ימיים מסוימים (קרא מאמר "האסטרטגיה הימית האיראנית במאזן המפרץ הפרסי").

הספקות לגבי רמת התחזוקה והתפעול הכולל של יחידות חיל הים, סירות ומערכות טילים (כולל חופיות) אסורות אפוא להוביל להערכת חסר של הסכנה הפוטנציאלית הנשקפת מהצי הצפון קוריאני. חוסר הוודאות הנובע מהחדשות המהימנות הדלות ומגישתה של הנהגת פיונגיאנג חייבת, למעשה, לעודד זהירות.