רוכבי אופניים ברסגליירי: מהירים וחדשניים

(של ג'יאנלוקה סלנטנו)
15/11/21

השיבוץ למומחיות ברסגליירי במהלך הצבא היה אמור לבלות שנים עשר חודשים בריצה במהירות של 180 צעדים לדקה. סיכוי הרבה יותר קשה משיבוץ לחיל לוגיסטיקה שקט. אבל לקראת סוף השירות הצבאי הבינו את העושר והיוקרה ששירתו את המדינה בחיל שלקח חיים מההתמחות הוותיקה ביותר של חיל הרגלים האיטלקי של צבאנו, הרימון.

הרעיון של הגנרל אלסנדרו לה מרמורה, גרנדיר (אז קפטן), היה להקים קורפוס המתמחה בתנועות מהירות ומסוגל להסתגל לשטח האויב. הרעיון הפך למציאות ב-18 ביוני 1836 וחיילי הרגלים הנוצות הראשונים היו הרימון שלו. אומרים שבמהלך הצגת חיל הרגלים המנומר, כלומר הברסגליירי החדש למלך, הם צפו את התהלוכה המלכותית על ידי זכייה במאפיין המבדיל אותם מהחי"ר, כלומר צעד הריצה.

גנרל אלסנדרו לה מרמורה, חדשן

לקצין היו חיכוכים לא מעטים עם המטה הכללי שתמך בתיאוריות לחימה מיושנות המבוססות באופן מהותי על התקדמות יחידות החי"ר בתור. הרעיונות החדשניים שלו שהתבררו כמוצלחים גרמו להם אז להבין את החשיבות בכוח המזוין, להחזיק יחידות חי"ר מהירות חמושות בקרבין, אבל גם לעדכן ולהתמקצע ביחידות בקנוני לחימה דינמיים. זה הביא לאימון ורקע טקטי גדול ומודרני יותר, המתאים להאצת תמרונים על המגרש. אפילו חלוקת ציוד מתאים יותר ולאחר מכן השימוש באופניים הלכו בעקבות אותו כיוון חדשני שגרם לברסאגליירי להפוך למומחים בניידות גבוהה של חיל הרגלים.

רוכבי האופניים של ברסגליירי

כדי להגביר את זכויות המהירות של החיל, ב-15 במרץ 1898, הקים לוטננט לואיג'י קמילו נטלי את הפלוגה הראשונה של רוכבי אופניים bersaglieri שבקרוב קיבל את המבנה של גדוד ואחר כך גדוד. חלק מהצוותים של האחרון אף השתתפו בג'ירו ד'איטליה בשלבים, כשעברו 1153 קילומטרים.

איך היו אופניים צבאיים?

האופניים הראשונים בשימוש נמצאו בשוק האזרחי ורק מאוחר יותר, כשהמומחיות אישרה את תקפותה, היא הועברה לדגם צבאי תקין. זה היה ולוסיפדה מהפכני לאותה תקופה, הוא היה מתקפל וניתן לכתף להתקדם במהלך ההתקפות. מי שנשא אותו היה צריך להיות יציב מאוד: המסגרת שקלה כ-30 ק"ג, אליה נוספו תומכים מיוחדים למטען ולמוד. 91, כמו גם צמיגים מוצקים חסינים לנקב בבירור.

האבולוציה נושאת את השם "ביאנצ'י"

משרד המלחמה והצבא המלכותי, שניצבו כעת מול גדוד ב-12 רגימנטים ברסגליירי, הפקידו את עצמם ב-1911 אדוארדו ביאנקי מפעל Velocipedi האיטלקי לאספקת דגם בעל ביצועים גבוהים יותר במשקל נמוך יותר, 14 ק"ג. הייתה גרסה לגייס ואחת לקצינים עם תיבות הילוכים, ונראה שהכינוי החבר של הדו-גלגלי היה "מריצה".

המסגרת, גם היא מתקפלת, צוידה בשני בולמי זעזועים טלסקופיים מלפנים ואחד מאחור שהוצב בין תומך האוכף למזלג. אלמנטים הכרחיים בהתחשב בנוכחות של צמיגים מוצקים. לתיבת השרשרת היה גיר קבוע עם שני הילוכים ובלם המוט הקדמי, בנוסף לגלגל השיניים האחורי היה כיסוי למניעת התקעות של לבוש או מטען בשרשרת. נדן הנדן שוכן בצינור הכידון, עם אחיזת צופרים ופעמון, רק לקצינים.

היה לו גם אור המלחמה

על הכידון ולכן ניתן לכיוון, היה פנס שמן נגד רוח שניתן היה להכהות את הזכוכית הקדמית שלו בזמן העוצר כדי לסמן רק את העמדה לצוות, ולא להאיר את השביל.

מתלה מטען עם פונקציה כפולה של פגוש אחורי ואוכף עור השלימו את הרכבים הללו שלאורך המסגרת האפורה-ירוקה נשאו את הצלעות כדי לשכן את הרובה.

כיום חובבים ואספנים רבים משמרים בקנאות את השרידים הללו בתנאי שימוש מושלמים, מציגים אותם או רוכבים עליהם במהלך אירועיההתאחדות הלאומית של ברסאגלירי.

צילום: web / A & C Azzini Private Collection