המדיה החברתית הפכה כעת לדרך העיקרית לרכוש מידע ולשתף את הרעיונות והעבודה שלך. אם אתה יכול להימנע מהתהום של חדשות מזויפות שלעיתים מזהמים אותם, פלטפורמות מקוונות, במהירות ובנימיות שלהן, אף עלו על הטלוויזיה הנוסטלגית כיום, שהפכה לחברת רקע.
למרות שתפקוד האלגוריתמים נותר לעתים קרובות בגדר תעלומה, מעניין לראות תופעות מוצלחות כמו זו של עמוד הפייסבוק הפרטי "זכרונות חיי צבא", שנוצר לפני תשע שנים כדי לאחד מחדש חברים לשעבר. יש בה למעלה מ-26 אלף חברים, כולם קשורים בעבר משותף בחיל החימוש. כדי לגשת אליו, עליך לתעד את ההיסטוריה הצבאית שלך, רצוי עם תמונה וציון הדרג או החסימה שלך. ישנם רבים אחרים מצליחים ומעניינים במחקר, חלקם קשורים לקורסים, חיל או התמחויות ספציפיות, כמו צנחנים.
בעידן שבו אנו דורשים הכל באופן מיידי, הפלטפורמות הללו מציעות הזדמנות להתחבר מחדש עם חברים ותיקים לנשק, שכנים במיטת התינוק וגם אחים מאלף הרפתקאות. ההחזרות בפועל קשות יותר.
בהקשר זה ברצוני להציג פרק מהחוויה שלי, להוסיף כמה פרטים, קטע קטן לתמונות הרבות וסיפורים מרתקים של מי ששירתו את המדינה.
מחנה החורף
זה היה בינואר או בפברואר 1989, כשהגדוד שלי, ה-Trasmissioni Spluga השלישי, השתתף במחנה חורף ליד פונטה דלה פריולה, במחוז טרוויזו. באותה הזדמנות, נצברו לנו Voloire, ארטילרית הסוסים.
אני, מתנדב בעמידה ממושכת, הייתי ראש הצוות של שלושה מפעילי גשרי רדיו. לאחר שהגענו למקום המיועד להתקנת אנטנות RX ו-TX של מתחם הרדיו PR5, מיקמנו את ACM80 שלנו, מוסווה כראוי, בשקע. איתנו היו שני תת-ניצבים מומחים לתקשורת רדיו, ביניהם רס"ר רפיסארדה. חלקנו במחנה כבר אורגן בגדוד על ידי מרשל פורמייקה, מומחה לשידור.
ה-PR5 היה מתחם רדיו שטח מגושם למדי, מצויד בארבעה ערוצי טלפון וטלפון SIP אפור ישן. כדי לשמור על פעילותו, השתמשנו ב-GE205, גנרטור בנזין חד-צילינדרי 4 פעימות רועש, שהחזיק חברה בשמירה שלנו, והפעיל את הציוד בלילות החורף הקפואים, שבהם הטמפרטורה ירדה ל-20 מעלות. ישנו במיטה של המשאית, בלי אוהלים או חימום מודרני, על מזרונים בצבע בז' (לשמחתנו לא עם חורים) עטופים בשקי שינה ולבושים בצמר הבלתי נשכח "סופרפיפו". בבוקר, הקרח בתוך הדו-חיים הוא זיכרון שעדיין חי היום.
אני זוכרת גם את המקלחות הנדירות במחנה הבסיס ואת האוכל התמיד טעים ומתובל, שסופק בזמן.
לחיים על המשאית, "דירת הסטודיו" המאולתרת שלנו, היה קצב קשה אפילו מוקף בשקט של הטבע. היה לי את הנרתיק איתי ברטה 9 קצר למרות שאני בספק אם מישהו היה יוצא למקום המרוחק הזה. במחנה הבסיס היה בית השמירה, שבו בוצעה בדיקת הנשק והתחמושת, אך ניתן היה להגיע אליו רק בזמנים ספציפיים; הכל טופל על ידי הארטילריה. מטרים של חוטים לתקשורת טלפונית בשטח נמתחו על פני הדשא, ולא היה קשה למעוד.
במהלך הלילה, אחת המשימות שלנו הייתה לתדלק את הגנרטור, לא תמיד משימה מבורכת, במיוחד בשתיים בלילה. רב"ט טוריגליה, מג'נובה, פחד לעשות זאת כשהמנוע פועל, וחזר ללא הרף: "הנה הנר, הנה הנר!" למרות חששותיו, מעולם לא התלקחנו באש.
ה-ACM80 האגדי
אני גם זוכר ירידה תלולה מאוד של ה-ACM אל מדף עפר שהשאיר אותי מבולבל. קפטן רומיאו, מודע היטב ליכולות של ACM80 שלנו, הורה לנו להמשיך. אני, לא כל כך משוכנע, אמרתי לו בטון לוהט: "קפטן, זה מתהפך!" הוא הביט בי בלי לדבר, בעוד המגיש היה מתוח בעליל כשהוא מצא את עצמו כמעט אנכי. אבל בסופו של דבר, המשאית לא התהפכה קדימה, כפי שהקפטן ידע היטב. האיכויות של משאית האייקון הצבאית ההיא של שנות ה-80 מפתיעות באמת, שנבנתה בהתאם לצרכים צבאיים ספציפיים; נקודה בעלת חשיבות לא קטנה.
הקולונל
אחת הפרשיות המוזרות ביותר התרחשה כאשר קיבלנו את שיחת הבדיקה המיוחלת בטלפון ה-SIP האפור, החפץ היחיד שניתן לייחס במעורפל לחיים אזרחיים בהקשר מבצעי מרוחק. השבתי כלאחר יד, אולי כדי לגרש ימים ארוכים של בידוד: "שלום, בוקר טוב." מהצד השני אמר קול: "צלנטנו, איך הדברים?" בלי לזהות את הקול, שאלתי: "סליחה, עם מי אני מדבר?" התשובה הייתה בוטה: "כמו עם מי שאתה מדבר איתו, אני המפקד!" זה היה סגן אלוף ג'וליאנו לאגי, מפקד הגדוד שלי. חשבתי שישרפו אותי במקום, אבל למזלי הוא היה מרוצה מהעבודה שלנו ולא היו השלכות. הוא, קצין מוכשר מאוד, הועלה לדרגת גנרל.
צעירים פעילים ובטוחים בעצמם
למרות שבמהלך שירותם הצבאי רוב הצעירים ספרו את הימים עד לשחרורם והיו ביקורתיים כלפי הצבא, שנים לאחר שחרורם, נראה שעבור רבים יש מעין גיור אתי לקראת אותה שנה המוקדשת לאומה.
שלי הוא רק סיפור פשוט מאוד של רבים שאנו בני החמישים היום יכולים לספר בגאווה מסוימת, שבר של נעורים חי בהקרבה ובמסירות; שימושי להתמודדות עם אתגרי החיים.
הודות לפלטפורמות מקוונות, אנחנו יכולים לחיות מחדש את הרגעים האלה, גם להעריך את ההתקדמות של כוחות המזוינים, שמציע היום תנאי עבודה בטוחים יותר וציוד מודרני. מסע אל העבר הקורא לזיכרונותינו לשירות ובמובן מסוים מאפשר לנו לחבק שוב את חברינו להרפתקאות, ולגלות מחדש את הרגשות והאתגרים של אותם ימים בתוך "צריף וירטואלי". בקיצור, קריאה לשירות שמצליחה להעביר את הקסם הזה שהסביבה הצבאית שידרה בהכרח, ואשר היום עוצר את הזמן גורם לנו להרגיש עדיין צעירים ופעילים.
צילום: מחבר
