במקביל, בעוד הטורינאים נלחמו במטריות בתקווה להגיע ללא פגע בעבודה, יום הסטודנטים של קרביניירי החל בקסרקטין צ'רניה, יום מיוחד להם ולמשפחות מכל רחבי איטליה.
ביום המוצא הזה של מעיין נמלט, שבועה ה -131 קורסו אלייבי קרביניירי, שנקראה על שם MOVM Raffaele Porrani, נובע בשבועה.
Carabiniere צעיר מאוד הוקצה טור נייד עוסקת בפעולות נגד המרד ב- 1943. הוא השתתף בקרבות רבים ונפצע מכלי נשק, סירב לקבל כל סיוע והמשיך להילחם. נתפס יחד עם חבריו, למרות העצה להסיר את צפרדעים carabiniere כדי למנוע נקמה מסוימת, הוא רצה לשמר אותם ולא היסס להכריז על שייכותו נשק. נידון למוות יחד עם מפקד הטור, הוא הראה גאווה בלתי מתפשרת ואומץ ללא חת, מסרב כל פשרה לחוקי כבוד צבאי ומסירות מלאה למולדת.
הסיבה שמדליית הקרביניר פורני זכתה במדליית הזהב נראית כסיפור של פעמים אחרות, אבל כמו כל דוגמה אמיתית, הסיפור שלו מכיל שיעור גדול לסטודנטים צעירים.
המדים של הקרבינייר לעולם אינם מורידים, גם אם אינך לובש אותה תפר אותה, הקארביניר חייב להיות זקוף, לכבד את השבועה שנתן לרפובליקה אבל מעל לכל הוא חייב להיות האפוטרופוס של הסדר הזה שבו כל האזרח מקבל את הזכויות הבסיסיות שהופכות אותו לאדם חופשי.
השבועה לא היתה רק מפנה את חייו לרפובליקה האיטלקית, אלא שזה היה רגע של השתקפות עבור אותם צעירים צעירים, אישור מחודש של היותם קארביניירי, עם היישום של הצפרדעים על המדים.
המחווה הפשוטה הזאת נעשתה לכל אחד מן התלמידים על ידי בן משפחתם, מהומה ניכרת של האבות והאמהות שעמדו בידיים הרועדות על הצפרדעים המבוקשות על צווארון ילדיהם.
בפריסה יש 34 נשים, אחת מהן היא כמעט לפני הבמה שבה אני עומד לצפות בטקס.
לאישה הצעירה הזאת יש דמעות בעיניה, פנים אדומות של אלה שבקושי מכילות את רגשותיה, היא נוגעת בפניה של בתה באצבעותיה ומחייכת אליו כמו שרק הורה גאה יכול לעשות.
מחווה טבעית מאוד של מתיקות חסרת גבול קורעת חיוך מן התלמידה הצעירה, מהנהנת ומפטרת את אביה, ואז חוזרת לרצינות הכרוכה בעבודתה, בסנטר גבוה וברובה על כתפה.
הטקס שמאות אנשים משתתפים בו אינו דוגמה מפריעה של מיליטריזם סמוי, אין שום כוח של כוח או רצון לפקד. עם זאת, יש כל כך הרבה גאווה ורצון לעשות טוב, רצון להיות התייחסות לאזרחים, רצון להיות אחד מאותם סיפורים כי עדיין לכבד את המורשת של המדינה שלנו, רחוק מאותם סיפורים של התעללות שאנחנו כל כך אוהבים בזמן האחרון.
החבר 'ה האלה הם הפנים של הגאולה שלנו, הם אלה יעשו טוב ועדיין מאמינים במדינה טובה יותר הודות לתרומתם.
יחד עם המחלקות הפרוסות לחלוק את הגשם ואת הרוח הבלתי פוסקת נמצאים מפקד בתי הספר של הקאראביניירי, גנרל אוגו זוטין, וקולונל פרנקו פרסקה, מפקד בית הספר, בצדו הגאה מאוד.
מאחורי הבמה המרכזית, יחד עם הגנרל זוטין וקולונל פרסקה, תחת במה גדולה שנשלטת על ידי אוהל גדול אנו מוצאים לחלוק כבוד לתלמידים ולמשפחותיהם, רוב אגודות הנשק של ארצנו: צבא, משמר של כספים, משטרת המדינה וחיל יערות המדינה. הם מברכים זה את זה כמו אחים ארמאיים בדימוס. הם מתכנסים סביב הדור החדש כך שהעבר לא ישכח. להיות קרביניר זה גם עניין של מסורות.
זו שאנו עדים לה היא טקס חשוב וחגיגית, אך בראש ובראשונה זו מסיבה, בה אנו נפגשים, אנו מברכים זה את זה, אנו שמחים להשתייך לאותו מדים ולהיות כולם תחת אותו דגל השולט על חצר הצריפים, איטלקית.
אף על פי שלא הכרתי אף אחד מבין השורות של השבועות המתהללות, האווירה המזמינה הזאת גרמה לי להרגיש בבית ומעורבת במסיבה.
בסוף הטקס, ללא מטרייה, אני עומד לחצות את חצר הקסרקטין בגשם כבד וסלאלום בין קרובי משפחה כדי להגיע ליציאה.
באי-רצון מסוים אשאיר את המקום היחידי שנותר לי לפני שהגעתי לקיר של מים שהייתי עושה בלי להרגיש, מרגיש ילד נוקש על כתפי ושואל אותי אם אני רוצה שייקחו אותי לדלת הראשית עם מטרייה, אני מקבלת בשמחה את ההליכה והוא אומר לי "אחי ראה אותה ללא מטריה וביקש ממני להתלוות אליה!"
הובא למקום מבטחים על ידי אחיו של קרביניר, ביום השבועה שלו. דרך טובה להתחיל קריירה ארוכה אני מקווה.
דניס סרנג'לו
