ב- 10 בפברואר 1947, לפני 70 שנה בדיוק, נסגרה סופית תקופת המעבר בין סוף מלחמת העולם השנייה לשילוב מחדש בהקשר המערבי. החתימה על חוזה השלום, בכוונה תחילה בפריז, הייתה באחריותו של רוברטו לופי די סוראגנה, פקיד משרד החוץ, מבלי שהמשרדים הלאומיים הגבוהים יופנו בספק. חתימת האמנה הביאה אווירת ייאוש לחצי האי, שם היה מיואש מלך. רגע טרגי, גם אם זה נראה, עם ראיית הנולד, כדרך היחידה להיכלל במערכת שלאחר המלחמה שנולדה מאפר המלחמה.
אמנה קשה שייחסה לאיטליה את האחריות לניהול מלחמת תוקפנות, בהיותה בת בריתה העיקרית של גרמניה הנאצית, אך הכירה גם במלחמה הנלחמת שבאה לאחר שביתת הנשק של 8 בספטמבר 1943. הכרה זו לא הפכה את התנאים לרכים יותר של חוזה השלום, אך הוא שימש את היסודות ליחסי ידידות עם המדינות החתומות. בנוסף לנושאי מלחמה גרידא, "נפתרו" גם סוגיות טריטוריאליות, שקבעו לאיטליה לאבד את כל המושבות שהושגו בתקופת המשטר הפשיסטי, את הדודקנים, חלקים מסוימים של שטח לטובת צרפת ובעיקר איבדו את ריבונות על איסטריה, דלמטיה וטריאסטה, עם זו שהפכה לטריטוריה החופשית של טריאסטה, תחת הנהלת יוגוסלביה ובריטניה.
הנושא הגדול הנוסף שטופל במהלך ניסוח חוזה השלום היה המנגנון הצבאי האיטלקי. השאלה הבסיסית, במיוחד של הנציגים הבריטים, הייתה: כיצד להימנע משאיפות התרחבות חדשות אפשריות של איטליה? מבחינת ארצות הברית זה היה בלתי אפשרי שאיטליה יכולה הייתה להפוך למעצמה צבאית גדולה, במיוחד לאור התבוסה הגדולה שספגה במלחמה שהסתיימה לאחרונה. אולם בסופו של דבר שררה קו ביניים בין ארה"ב לבריטים, שלחצה על אבטחת איטליה. הוחלט על פירוק נשק מוגבל של כוחות הצבא האיטלקיים, שהנענש עליהם ביותר היה חיל הים. הסיבה לכך היא שהוחלט על צמצום מספר הכוחות עבור הצבא, מגבלה שנקבעה על 185.000 איש בתוספת 65.000 carabinieri, כמו גם מגבלה על כלי הנשק והאמצעים שניתן להחזיק. חיל האוויר סבל אפילו ממגבלות קלות מכיוון שהוחלט לקבוע את מספר המטוסים שניתן להחזיק ב 200, לסיור ולוחמים, וב -150, לכלי תחבורה, אך מעבר לכך לא היו מגבלות חשובות.
חיל הים סבל מהמגבלות הגדולות ביותר, גם מתוקף החשיבות שיכולה להיות לו במקרה של בנייה מחדש של מדיניות התפשטות בים התיכון, פחד שהיה למעשה מופרך לאור ההרס שספג הצי ואיטליה עצמה במהלך המלחמה. "נסיגה" שאיטליה מעולם לא רצתה לסבול והדגים זאת בעקשנותם של דה גספרי (תצלום), נשיא המועצה האיטלקית, וארנסטו ג'וראטי, הנציג הצבאי לוועדה הצבאית בפריס. שניהם הדגישו את הלחימה בשיתוף הצי במהלך החלק השני של המלחמה, לוחמה משותפת שנאלצה לתגמל. ההצעה שהעלה ג'וראטי הייתה להקים צי ספינות רזה מאוד אך מאובזר היטב, שיישאר גם מתחת לטון המקסימלי שיוטל על ידי חוזה השלום. כל זאת כדי להתנגד לרצון, המשותף לזוכים, לחלק את חיל הים לשניים: חלק אחד לאיטליה, השני מחולק בין ארבע המעצמות הזוכות.
ההחלטה התקבלה מבלי לקחת בחשבון את ההצעות האיטלקיות, מה שגרם לחיל הים לצאת מחוזה השלום כמעט מפורק ועם מעט משלוח כבד. ספינות הקרב העיקריות, ויטוריו ונטו, איטליה (לשעבר ליטוריו) וה יוליוס קיסר, חולקו בין בריטניה, ארצות הברית וברית המועצות, אם כי יש לזכור ששתי המדינות, שיהפכו לבעלות הברית הגדולות של איטליה בנאט"ו, לא ביקשו למסור את הספינות שהוקצו להן תמורת גרוטתן. צרפת במקום זאת לקחה חלק בחלוקת הסיירות שקיבלו 3, ה-אטיליו רגולו, פומפיוס הגדול ו סקיפיו האפריקאי. חלק אחר מהסיירות והמשחתות במקום היה מחולק בין יוון, ברית המועצות, וכאמור, צרפת. לגורל דומה מאוד היו גם ספינות שאינן שמישות בגלל נזק וכאלה ששקעו בנמלים, עבור אלה הוחלט כי הן יפורקו והגרוטאות היו בשימוש בחלקן על ידי איטליה ובחלקן על ידי מנצחי המלחמה. חיל הים עזב את הסכם השלום עם 46 ספינות נגד 105 שנותרו בסוף המלחמה, בסך כולל של 106 אלף טון לעומת 268 אלף בשנת 1945.
חוזה השלום היה קשה מאוד בהשוואה לציפיות האיטלקיות, במיוחד לגבי חיל הים, שימושי להגנה על גבולות הים וכן לשמירה על קשרים עם המושבות הפרה-פאשיסטיות. אבל העולם השתנה ובעוד שמלחמת האזרחים השתוללה ביוון, טרומן פיתח את תורת הבלימה, איטליה לא יכלה להישאר ללא נשק לנוכח מתקפה אפשרית של ברית המועצות או יוגוסלביה. למעשה, זה לא היה המקרה, הודות להולדת נאט"ו והכללת איטליה בין המדינות המייסדות.
(בתמונת הפתיחה ויטוריו ונטו ו ג'וליו סזר במהלך הקרב על קאפו ספרטיבו, בתמונה למטה ויטוריו ונטו ו Littorio)
