המזרח התיכון היה מאז ומעולם טרף למדינות הרודפות מטרות קולוניאליסטיות ואימפריאליסטיות, תחילה למיקומה האסטרטגי, אחר כך למשאבי הטבע שלה, שתיהן מועילות להגדלת קופת השליטים השונים. אולם החל מ- 900, עם זאת, השליטה באזור הפכה להיות מהותית מכיוון שהיא שלטה באזור סהר פוריות הייתה לך גישה לתעלת סואץ, שאפשרה כמויות אדירות של נפט להגיע לאירופה.
ב- 1916 היה המרד הערבי הראשון נגד השלטון העות'מאני. התקוממות זו נתמכה על ידי הבריטים ובעלות הברית, אשר תחת הנהגת הקצין לורנס של ערב, הוביל את כוחות המורדים לדמשק וכבש את ה- 30 ספטמבר של ה- 1918. לאחר מכן נבגדה ההבטחה לחופש לאומה הערבית, בערבות בעלות הברית. אנגליה וצרפת חילקו את אזור המזרח התיכון כמו עוגה, הציבו גבולות ויצרו חסות על בסיס ההסכמים סייקס-פיקו, מאז 1916.
בינתיים, אירופה הייתה טרף לתהפוכות פוליטיות גדולות: המהפכה הרוסית החלה ב- 1917, המאשרת סדר פוליטי חדש שלפחות בכוונותיו טען להגן על המדוכאים ועל חירותם של העמים. באיטליה, לעומת זאת, מורה ישתלט במהרה על השלטון, ייסד מדינה חדשה המזויפת על בסיס מודל פוליטי ששילב לאומיות וסוציאליזם: הפאשיזם. אפילו גרמניה הושקעה על ידי הגל הלאומני של אותן שנים, והתכוננה להקים דוקטרינה פוליטית חדשה, או את הנאציזם. רעיונות פוליטיים חדשים, אשר בדרך זו או אחרת, השפיעו על הפטריוטים הערבים, אשר חיפשו גם דרך להשתחרר מהעול הזר, וגם דרך למודרניזציה של החברה שלהם, שנחשבים מפגרים בגלל תחומי חוץ ודיכוי. המופעלת על ידי הדת.
הבעיה הערבית הייתה בעיקר חלוקתם לשבטים ומדינות שונות, מבלי שהצליחו להשיג איחוד מתמשך. כך קרה שבשנת ה- 1940 הקימו שני מורים מדמשק, מישל עפלק וסלאח אל ביטאר, אגודה פוליטית חדשה בשנותיו הראשונות של ה- 40: בעת. פירוש המונח הזה "מפלגת התחייה הערבית" היו לו עמודי התווך היסודיים סוציאליזם, תרבות חילונית ולאומיות פן-ערבית. בקונגרס הראשון, על פי אפלק, נכחו רק כעשרה חמושים. המפלגה הגיעה למימד מכובד רק ב- 1952, כאשר הצטרפו ערבים אחרים, מוקסמים מהאידיאל הפטריוטי והסוציאליסטי של הבעת '. הסוציאליזם הפאן-ערבי החדש ייסד את אחת הסיבות להצלחתו בדיוק על בסיס הלא-וידוי של המפלגה: מוסלמים וגם נוצרים יכלו להצטרף אליו, ללא שום אפליה דתית. לאמיתו של דבר, באידיאולוגיה של הבעת 'אמונות דתיות אינן נחשבות אלא שייכות תרבותית ל אומה ערבית. סיבה נוספת להצלחה הייתה העובדה שכל אחד, גברים ונשים כאחד (שנחשב כשווה לגברים) יוכל להצטרף למפלגה ולמלא בה תפקיד פעיל.
הבעת ', ב- 1963, תפס את השלטון גם בעירק וגם בסוריה. בעירק זה נמשך עד נובמבר של אותה שנה, אז נפלה תחת לחץ צבאי. ממשל עיראקי חדש בעיראק הוקמה בשנת 1968 בלבד. בסוריה, לעומת זאת, הצבא היה זה שהוביל את ההפיכה והעביר את הממשלה לידי הבעת'ים. הבעת 'הסורית לא הייתה ללא בעיות מסיבה זו: היו לה כמה הפיכות עד ה- 1971, השנה בה חפיז אל-אסדאביו של בשאר, הוא צבר כוח. עם אביו של אסד בשלטון, סוריה עברה פריצת דרך של ממש: עלאווי, בן מיעוט דתי, הוביל את המדינה לראשונה. חפיז אל-אסד עקב אחר הקו הסוציאליסטי של המפלגה, הלאמת עסקים, חיזוק את האתיקה החילונית והפאן-ערבית והתקרב לגוש הסובייטי ובכך השלים את המהפכה הבאת'יסטית בסוריה. היו הרבה רפורמות חברתיות ועבודות ציבוריות שקודמו על ידיו: סוריה השיגה סיפוק עצמי אנרגטי, חינוך הציבורי שופר והצבא עבר מודרניזציה. סוגים אחרים של רפורמות שבוצעו בתקופת שלטונו תרמו להעלאת הסטנדרט ואיכות החיים. ב- 1982 הוא הדחיק את מרד חמה, בראשותו של האחים המוסלמים (איגוד המוסלמים הסונים) שהופך את כוחו למוצק יותר ומחזיק את המדינה ביחד; זה נתן לאסד את האפשרות לחסל את מאמר החוקה שקבע שרק מוסלמים יכולים להיות נשיאים סורים.
מדיניות החוץ של חאפז אל-אסד הייתה שנויה במחלוקת: מצד אחד היא תמכה במדינות ערב נגד ישראל, די בכדי להילחם במלחמה נגד זו האחרונה ב- 1973, סכסוך שהסתיים עם כיבוש רמת הגולן (כולם טענו על ידי סוריה "היום). מצד שני, במקום זאת, היא שברה את היחסים עם עיראק הבת'יסטית של סדאם חוסייןאירוע שגרם לסוריה, בשנת 90, לתמוך בהתערבות המערבית בכווית. אחת הסיבות לבחירה פוליטית זו, קרי להתנתק עם חוסין, הייתה גם העובדה שהבעת 'הסורי היה מכוון יותר לסוציאליזם, ואילו לעיראק היה חותם פשיסטי יותר.
חפיז אל-אסד נפטר ב- 2000 ופינה את מקומו לבנו בשאר אל-אסד. האחרון - בניגוד למדיניות החוץ של אביו - כונן מחדש את היחסים עם חוסין, ותמך בו לרגל התוקפנות האמריקאית ב- 2003, וניסה להחלטה דיפלומטית עם ישראל בשאלת רמת הגולן. יתרה מזאת, בנו של אסד, קידם רפורמות חברתיות ומודרניזציה של כלכלת המדינה, תוך כריתת ברית עם איראן ועם מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר, כמו רוסיה וסין.
סוריה, באמצעות בשאר אל-אסד והעוזר האחרון הקיים של הבעת ', הופכת את עצמה לדובר ומגן השאיפות הערבים והמזרח-תיכוניים, תוך ניסיון למלא את המשימה שהציב לעצמו הבעת': שחרור ה אומה ערבית עם דיכוי זר.
