Il הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) מוכר כיום כמצב פסיכולוגי הנובע מאירועים טראומטיים, לרוב הקשורים למלחמה. עם זאת, קיומו מתועד במשך אלפי שנים.
למרות שלציביליזציות עתיקות לא הייתה מינוח רפואי ספציפי, מקורות היסטוריים מספקים תיאורים מפורטים של תסמינים התואמים עם PTSD בקרב חיילים וניצולים מאירועים טראומטיים.
התיאורים הראשונים של התנהגויות המיוחסות ל-PTSD מתוארכים למסופוטמיה, ב-אפוס גילגמש, שם הגיבור חווה סיוטים ויסורים לאחר מותו של חברו אנקידו. באיליאדה של הומרוס, אכילס מפגין כעס ומלנכוליה בלתי נשלטים לאחר אובדן פטרוקלוס, סימנים להשפעה פסיכולוגית חזקה הקשורה למלחמה.
המצרים והיוונים תיעדו גם תסמינים של חרדה ופחדים מתמשכים בקרב חיילים משוחררים, מאמינים שהפרעות כאלה נובעות מחוסר איזון ב"הומור" של הגוף.
ברומא העתיקה אנו מוצאים עדויות מפורטות יותר להשפעות הפסיכולוגיות של מלחמה באמצעות כתביהם של ליבי, יוליוס קיסר, סנקה וטקיטוס. מחברים אלה מתארים לגיונרים אשר סבל מנדודי שינה, התקפי פאניקה, סיוטים וקשיי השתלבות מחדש בחברה לאחר השחרור, תופעות שנופלות היום בגדר האבחנה של PTSD.
לגיונות רומיים עסקו במסעות צבאיים שיכולים להימשך עשרות שנים, וחשפו חיילים לאלימות מתמדת.
טיטוס ליוויוס מתאר מקרים בהם חיילים, לאחר תקופות ארוכות בקרב, נפגעו מאימה פתאומית, רעידות לא רצוניות וסיוטים חוזרים.
יוליוס קיסר, ב"De Bello Gallico", מזכיר חיילים שאינם מסוגלים להחזיק נשק בגלל לחץ, עם ידיים מזיעות ושיתוק בגלל פחד.
טקיטוס, מדבר על קרב טאוטובורג, מספר על חיילים שגם לאחר תום הקרב המשיכו לדמיין את צעקת האויב במהלך שעות הלילה, כשהם מראים תסמינים של ערנות יתר והזיות שמיעה.
סנקה, ב"Epistulae Morales" שלו, עוסק בנושא של פחד מתמשך אצל ותיקים, ומדגיש כיצד הטרור שחוו בקרב לא נטש אותם אפילו לאחר שהניחו את נשקם.
טקסטים אלו מוכיחים כי הרומאים הכירו בהשלכות של מלחמה על מוחם של חיילים, גם אם פירשו את התופעה באור מוסרי או דתי ולא רפואי.
למרות שלא הייתה להם הבנה מדעית של PTSD, הרומאים פיתחו אסטרטגיות כדי למתן את השפעות הטראומה בקרב חיילים משוחררים. אחד הפתרונות העיקריים היה אחווה צבאית, שהעניקה תמיכה פסיכולוגית בין חברים. טקיטוס מתאר את הקשר הזה כ חיוני להישרדותם הרגשית של חיילים.
שיטה נוספת הייתה הקצאת קרקעות במושבות, כדי שחיילים משוחררים יוכלו להשתלב מחדש בחברה. סואטוניוס מזכיר כיצד קידם אוגוסטוס את המערכת הזו כדי להימנע מכך שהחיילים, לאחר שהשתחררו, מצאו את עצמם במצב של עוני ואבטלה, גורמים שעלולים היו להחמיר את מצבם הנפשי.
הרומאים גם הטילו תפקיד מרכזי בדת, עם קורבנות וטקסי טהרה כדי לשחרר את החיילים מה"מיאזמה" של המלחמה. היסטוריונים מדווחים כי לאחר מסעות צבאיים, חיילים ביצעו טקסי כפרה למאדים ובלונה כדי להיטהר.
כמה ותיקים הפכו לגלדיאטורים, ומצאו בזירה פורקן לאלימות עצורה, בעוד שאחרים פנו ליין וחומרים אחרים כדי להרגיע חרדה וזיכרונות טראומטיים. פטרוניוס מציע שהיין נחשב לנחמה עבור ותיקים המיוסרים בזיכרונות מלחמה.
הרומאים הקדמונים, למרות שלא היה להם ידע מדעי ב-PTSD, הבינו את השפעותיו ההרסניות ואימצו מספר אסטרטגיות כדי למתן אותן. תמיכה בקרב חברים, השתלבות מחדש במושבות, טקסים דתיים וזירת הגלדיאטורים היו ניסיונות להתמודד עם טראומת המלחמה. עם זאת, כפי שזה קורה היום, לא כולם הצליחו להתגבר על פצעי מלחמה בלתי נראים.
