יולי 3 של ה- 1959 הנכבד ג'וליו אנדראוטי, שהותקן לאחרונה בפאלאצו ברצ'יני (מטה משרד הביטחון), מסביר לסנאט של הרפובליקה האיטלקית את תוכנית ההשקעות שמטרתה למודרניזציה של הכוחות המזוינים.
במסמך המתייחס לחוק ימי לבניית יחידות חדשות, אנדרוטי מודיע כי חיל הים היה קונה - ראשית באירופה - צוללת מונעת גרעינית בתפיסה לאומית.
בתקופה בה שר הביטחון הודיע לחדר הפרלמנטרי על פרויקט הסירות, התקשר ויליאם מרקוני (השנייה הייתה מוכנסת להוטל אנריקו טוטי), העבודות - מערכות ניווט, מערכות לחימה ומכשירי תקשורת - היו כבר בעיצומן.
ה- 22 דצמבר 1962, במהלך השיגור, בקסטלמארה די סטאביה, של סיירת הטילים החדשה קאיו Duilio השר אנדרוטי מצהיר כי: אנו מבקשים להמשיך בהקדם האפשרי, אפילו אותו פרויקט שאינו שאיפה, הוא הכרחי, לבניית צוללת גרעינית איטלקית שתענה על שאיפות חיל הים שלנו ותייצג גם צעד קדימה לקראת אותה התקדמות טכנית עליה כולנו חייבים פעולה.
עם זאת, בדיוק בסביבות חיל הים שלנו, זרמי מחשבה מהווים עוינות חזקה לרכישת צוללות גרעיניות. הדאגה העיקרית נוגעת לאפשרות להציב לשירות שתי יחידות בלבד, בשל המשאבים הכספיים המועטים, כמו גם היעדר תורת ארצית ספציפית להעסקת צוללות גרעיניות, בהקשר לצרכי הצי. יתרה מזאת, יש ספקות חזקים באשר למבנים הלוגיסטיים שצריכים לתמוך ביחידות אלה, שאינן קיימות לחלוטין ויקרות מאוד. נראה כי מנהיגי הצי ספקנים מאוד לגבי האפשרות לפתח סוג חדש של צוללות מונע גרעיני.
ברור שתוכנית כזו לא הייתה יכולה להיוולד ללא שיתוף פעולה הדוק של ארצות הברית. למעשה, רק וושינגטון יכולה לספק את הטכנולוגיה הדרושה לתכנון ופיתוח סירות גרעיניות. לפיכך נוצרת סינרגיה לא רק של תעשייה אלא מעל לכל סוג דיפלומטי בין שר ההגנה האמריקני דאז רוברט מקנמרה וג'וליו אנדרוטי (שלא חולק כמה מידע סודי). האחרונה, בספטמבר של ה- 1963, הודיעה בפרלמנט כי איטליה ממשיכה בתוכנית הגרעין שלה לצוללות התקיפה.
למרות התנגדותם החריפה של מנהיגי חיל הים והקשיים הגדולים בגישה לטכנולוגיות שברשותם של האמריקאים, אנדרוטי ממשיך בדרכו בהכרה למהפכה הצבאית שהביאו צוללות מונעי גרעין, ולפיכך התפקיד הבולט אשר בזכותם בכל פריסה שתוכל איטליה להשתלט על הים התיכון.
בדיוק כדי להתמודד עם אפשרות זו, בחלק האחרון של ה- 1963, מתחילה פעולת הניגודיות בין המדינות השייכות לנאט"ו, כמו בריטניה הגדולה וצרפת, אך גם ממדינות האזור הסקנדינבי-בלטי וכמובן גם אלה הם ניצבים מול מזרח הים התיכון, מתעניינים מאוד בכך שאיטליה אינה הופכת למעצמה אזורית.
כדי להחזיר את השלום בקרב בעלות ברית נאט"ו, ארצות הברית עושה שימוש במדינה מקמהון לפעולחוק שמגן על יישום טכנולוגיות הגרעין האמריקניות על ידי מדינות זרות. עם הוראה זו נפסקת כל אפשרות פיתוח הפרויקט מרקוני.
כאילו לא די בכך, הפנטגון החל למתג את ההתעקשות האיטלקית כחלק מאסטרטגיה שמטרתה להחזיר את הכבוד לחיל הים, כאילו רכישת צוללת גרעינית תתרום ל"גאולת התוצאות הגרועות "שהושגו בסכסוך האחרון.
עם זאת, אנו אפילו לא יכולים להסתיר את העובדה שוושינגטון מעט לא סמכה על בעל הברית האיטלקית, הזיכרון של 8 היה עדיין טרי מדי.
ב- 1963, יתר על כן, ישנו שיפור משמעותי ביחסים בין רומא למוסקבה, יחד עם הייצוג הפוליטי החזק יותר ויותר של ה- PCI, אשר תמיד ניתן להפוך את שוליו, במקרה של משבר בין שני הגושים, לפרטיזנים פרו-סובייטים. אי-האמון האמריקני נראה אפוא שאינו מוצדק לחלוטין, תוך שהוא מציין בפני הכוחות המזוינים האיטלקים יכולת לחימה נדירה, שבמצבים קיצוניים הייתה יכולה להביא את ההנהגה הפוליטית להחזרת השדה.
בסופו של דבר אנדראוטי צריך להשתחוות לתכתיבי האמריקנים ואילו הצרפתים יתחילו בקרוב לפתח את תוכנית הגרעין שלהם ואז, ב- 1966, הם יעזבו את נאט"ו.
צילום: הצי האמריקני
