העובדות של טוברוק ממוסגרות בפעולת מצפן, מופעל על ידי כוח המדבר המערבי מאת הגנרל ארצ'יבלד פרסיבל ואוול נגד הכוחות האיטלקיים שהוצבו בלוב בפיקודו של הגנרל רודולפו גרציאני.
זו הייתה בעיקר התנגשות אלימה של ארטילריה מנוגדת, שם ניצחו אלה שהצליחו לשלב כוח אש עם ניידות הכוחות.
ברדיה בדיוק נפלה (3-5 בינואר), ובהתחשב בתוצאה זו, לא ניתן היה לקוות כי טוברוק - 22.000 איש ו -340 תותחים למשך 54 ק"מ של חומות הגנה - יוכלו להתנגד טוב יותר ויותר; גרוע מכך, לא יכולה להיות שום אשליה שהבריטים נעצרים במניע ההתקפי שלהם.
גרציאני נאלץ לקבל החלטה וב- 9 בינואר הוא הוציא את ההוראות למאבק המעצר בקו דרנה-ברטה-מכילי, ובאופן מרומז נתן לאובוק את טוברוק, שהופקד על המשימה לקנות זמן מה; המעוז היה צריך לחזור על נס הפיאווה!
מאז תחילת הלחימה עבר טוברוק לידיים שונות אך מאז שהועסק בחיל XXII (18 ביוני 1940) החלה סדרה של עבודות ביצור חשובות שכללו פיקדונות דלק ותחמושת במערות, מפעל לזיקוק מים. מרינה ותעלה נגד טנקים חדשה.
לכן, ב -10 בינואר פוצץ מפקד חיל הצבא XXII, הגנרל אנריקו פיטסי-מנלה, בהתחשב בחוסר האפשרות לקבל כל תגבור נוסף מהקרקע, את הגשרים בדרך לברדיה וזה לדרנה.
ב- 12 בינואר הוציא גרציאני את צו הקרב הראשון: חומת ההגנה, המנוסחת על 16 מעוזים מתקדמים, חולקה לשני גזרות: המזרחי לחסימת המקורות מברדיה בפיקודו של הגנרל ברבריס והמערבי בפיקודו של הגנרל דלה מורה, כמחסום המקורות מדרנה.
הארטילריה המתמרנת, המסודרת בשלוש קבוצות, הוקצתה שתיים לגזרה המערבית (הגדוד העשירי וה -10) ואחת לגזרה המזרחית (הגדוד ה -22. במסגרתה הוקמה קבוצת 25 הוביצים, שיצאה מסרדיניה. ונחת בבנגאסי - דרך נאפולי - ב- 130 באוקטובר 23, שהורכב בעיקר מסרדינים כולל אבי מנליו).
למרות הצעדים שבוצעו, לפיטסי-מנלה היו מעט מאוד אשליות, בידיעה שלא ניתן למלא כמה ליקויים: עמדות ההתנגדות היו גדולות מדי, כמה עבודות ביצור עדיין לא שלמות ואבק חול צפוף ומתמשך שנגרם על ידי הרוח. זה יכול, כפי שקרה בפועל, לשמש כערפל מלאכותי לטובת התוקפים, מה שמאפשר להתבונן על המגנים.
גורם שלילי נוסף היה היעדר סיור אווירי: בפיקוד הפיאצה היו רק כמה מטוסים שלא רק שלא יכלו לחצות את היקף טוברוק, אלא לפעמים אפילו לא להמריא בגלל נוכחות מתמשכת של לוחמים בריטים. מצד שני, בזכות סיור אווירי הם רכשו תצלומים שאפשרו להם ללמוד מדויק על היישור האיטלקי.
בצד האיטלקי, אם כן, הורגש מאוד המחסור במידע מפורט על היריבים, שהוחמר על ידי אחידות השטח ועל ידי ניידותם של הכוחות האוסטרלים והבריטיים שאיפשרו להם לקחת את הפריסה להתקפה רק ברגע האחרון וכמעט בהפתעה. יתר על כן, האיטלקים שנמלטו מברדיה ומסידי ברני היו מעטים וצנועים מדי בדרכם, שהצליחו לספק מידע מהימן על האמצעים והנהלים הטקטיים של האויב.
הכוחות הבריטיים, שהוסגרו בקורפוס ה -7 בפיקודו של הגנרל ריצ'רד אוקונור, כללו את דיוויזיית השריון השביעית הבריטית ואת הדיוויזיה הממונעת האוסטרלית השישית.
חזית הפריצה נבחרה כששה קילומטרים ממזרח לכביש לאל-אדם; תחילה החטיבות ה -17 וה -16 וה -19 האוסטרלים יעברו דרך הפרצה, בעוד שהלחץ על שאר החומה הופקד על שתי חטיבות השריון הבריטיות.
מ- 00.00 עד 02.00 ב- 21 בינואר ה- HMS טרור (תמונה) ושתי סירות ירייה פתחו באש לעבר טוברוק בעוד כמה משחתות יירטו את סן ג'ורג'יו כדי למנוע ממנו לצאת לים.
ואז הגיע תורו של חיל האוויר המלכותי שפעולתו שימשה גם לכיסוי רעש יחידות שריון ותותחים נעים. אם האש הימית, שלא נצפתה, לא הייתה יעילה לחלוטין, ההפצצה האווירית הייתה כבדה. אולם כעת חיל המצב היה עירני; במשך שבועיים התחושה של מתקפה קרובה הייתה חיה ולכן כל יום בשעה 04.30 הכיכר הייתה במצב של אזעקה, עם אנשי העמדות הקרביות. רק בשעה 07.30, כשהשמש הייתה גבוהה, הורשו לנוח כמה שעות בתורו. יתר על כן, הפשיטות האוויריות ב -19, עם שיגור העלונים שהזמינו כניעה, הדגישו את הרושם של התקפה קרובה, עד כדי כך שהגנרל פיטסי-מנלה ביקש מהפיקוד העליון הפצצה אווירית לקראת הבוקר של ה -21.
בשעה 05.40 שוחררה ההכנה הבריטית שחיבקה את כל החזית הדרומית; התותח האיטלקי הגיב מייד. פעילות התותחים המתנגדים נמשכה באלימות במשך למעלה משעה ואילו אבק גדול שנגרם מהיריות הנכנסות והיוצאות אפף את עמדות ההתנגדות כמו בנק ערפל עצום שמנע את גילוי הרקטות ששוגרו מהמעוזים המותקפים כדי להפעיל את האש של מטח. הקצינים התצפיתיים היו עיוורים: סידוריהם המסוכנים - מוטות עם קן לא מוגן מעל - נהרסו תוך זמן קצר מאוד, כך שפעולתם של קבוצות התותחנים נותרה מחויבת למטרות נורמליות ללא כל אפשרות להוסיף במקום בו הייתה הגדולה ביותר. הצורך.
לקראת עלות השחר האש הבריטית פחתה כל כך עד שקול כלי הרכב המשוריינים נשמע בתנועה וכי האמינו שהשקט חזר. זה היה פשוט הזמן שלקח לתותח הבריטי להעביר אש מהאזור שנבחר להפסקה לאזורים העמוקים יותר. למעשה, מיד לאחר החטיבה ה -17 האוסטרלית, שעברה במקלט לאש ההיא, היא פתחה בתקיפה. ההתגברות על המכשול לא הייתה קשה: שתי שורות מוקשים וגדר שהוצבה במהירות עם עמודי עץ קבועים רע על האדמה הסלעית! גורמי ההצלחה היו מהירות הביצוע, האור שעדיין לא בטוח, המהומה העצומה על כל המגזר כמו גם משבר חיבורי הטלפון והרדיו (אנשי הקו ומהנדסי המהנדסים, שנשלחו כדי לתקן את שיבוש המערכת של שידורים, כמעט כולם נעלמו נבלעו בקרב.
בשעה 07.00 העומס היה יותר מקילומטר והקרונות פרצו בו. הראשונים שנפגעו היו קבוצות התותחנים של הקבוצה ה -25 בה היה אבי; סגן מפקד הסוללה, שהיה לי העונג לפגוש בסאסארי לפני ארבעים שנה, אמר לי שכשראו שהקרונות הגדולים האלה מופיעים פתאום, הם פתאום עברו ממטח לירי ישיר עד שהקרונות פרצו לאמצע לגברים ולחתיכות!
המאבק באזור פריסת התותחנים עקב רצף בלתי נמנע: כלי הרכב המשוריינים, אחריהם צמודים חברות הרגלים האוסטרליות, מכוונים לאגפים או מאחורי הסוללות שהתנגדותם - בהתבסס על כלי הנשק המעטים של ההגנה הסמוכה - לא יכולה להימשך זמן רב נגד אויב נייד, יתר על כן, הגיח פתאום משמיכה חולית.
הידיעה הראשונה על פריצת הדרך באוסטרליה הגיעה לפיקוד חיל הצבא בשעה 08.45 כשכבר התבססה וגם הבריגדות ה -16 וה -19 האוסטרליות פרצו לתוך המעבר, תוך שהם מכוונים היישר אל טוברוק.
בסביבות 10.30 הגזרה המזרחית הושחתה לחלוטין. היו פרקים של אומץ לב עקשני ומצער ואחרים בהם המהירות של תקיפה בלתי צפויה מכיוונים שונים גברה על נכונות ההגנה.
בינתיים מפקד ה סן ג'ורג'יו הוא הגיש בקשה לעזוב את הנמל לפני שהכיכר נפלה. הפיקוד העליון של חיל הים הביע דעה חיובית, אך גרציאני התנגד לה בשל ההשלכות השליליות הברורות שיש ליציאת השייט על המורל של המגנים. לכן הוחלט כי הספינה תישאר להילחם על החוף עם התותחנים שלה כמה שיותר זמן. ואז זה היה שוקע.
בעוד האירועים המתוארים התגלגלו, המגזר המערבי התקיים. רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות הסתננו יחידות של הבריגדה השריונית השביעית הבריטית למעוזים בקצה הצפוני של עמדת ההתנגדות.
בערב יותר ממחצית הכיכר הייתה בידי אוסטרליה. במהלך הלילה פותחו תוכניות להשמיד את כל מה שלא אמור להיות מנוצל על ידי האויב: סטילס, מחסני דלק ותחמושת, כלי רכב ותותחים. בשעה 04.15 ב- 22 לה סן ג'ורג'יו (צילום) שקע בעצמי.
הגנרל אוקונור ידע שהוא ניצח את המשחק ועם שחר ב -22 הוא הורה לחדש את המקדמה לכל הכיוונים. לא הייתה התנגדות מאורגנת יותר. כל אלמנט שיורי בכיכר הגן על עצמו. בסביבות השעה 16 אחר הצהריים נפל בשבי כל הפיקוד על חיל הצבא ה- XXII ואיתו הגנרל פיטסי-מנלה (המלחמה תסתיים במחנה כלא בהודו). בהמשך היום של ה- 22 וכל היום של ה- 23 לא היה אלא ריכוז מתמשך של חומרים ואסירים.
לחיל הצבא הבריטי ה -400 היו קצת יותר מ -355 נפגעים מתוכם 780 אוסטרלים. ההפסדים האיטלקיים היו בסביבות 2000 הרוגים, 22.000 פצועים ו- XNUMX אסירים.
כעבור מספר ימים תחל עבורם יציאת "מקראית" ברגל לאורך ויה בלביה עד נמל סולום, ואז עלתה על הספינות לאלכסנדריה במצרים ועל מחנות המיון בתעלת סואץ משם היו לוקחים חלק הדרך להודו, אחרות לקניה; אך המיסה, כולל אבי, מצאה את עצמה במה שנחשב אחר כך למחנה הכלא הגדול ביותר שנבנה על ידי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, שם מעריכים כי כ -2 אסירים איטלקים עברו במקום: זונדרווטר בדרום אפריקה ... אבל זה עוד סיפור!
ג'ובאני סוליס (גנרל מפקד חופשה)
צילום: אינטרנט
