תחילת מלחמת קוריאה, ב-25 ביוני 1950, מצאה את חילות האוויר המשתתפים בעיצומו של המעבר מהנעת מדחף להנעת סילון. לוחמים ששלטו בשמיים, כמו ה-P-51 מוסטנג (F-51 תחת הייעוד החדש של חיל האוויר) או מפציצים אסטרטגיים כגון B-29 מצודת סופר הם נאלצו להתמודד עם מטוסים חדשים, המסוגלים לספק ביצועים מעולים לחלוטין.
דגמי סילון מוקדמים, כמו ה-F-80 כוכב נופל, ה-F-84 Thunderjet, ה-F-2 Banshee ו- F-9 פַּנתֵר, עדיין סבל ממאפיינים לא אופטימליים, במיוחד לגבי תצורת כנף מרובעת שהיווה מגבלה אווירודינמית רצינית.
לה סטסה חיל האוויר האמריקני היא הוקמה ככוח מזוין אוטונומי רק ב-1947, ונעשתה עבודה על דוקטרינות קוהרנטיות בין הרצון לפעול בעצמאות מוחלטת (השימוש האסטרטגי בלב שטח האויב) לבין הצורך לשתף פעולה עם החמושים האחרים. כוחות בשדה הקרב.
בעיות טכניות ורעיוניות שהוכנסו בהקשר של הפירוז בעקבות תום מלחמת העולם, עם פירוק מחלקות שלמות והפיכה מחדש הנדרשת מכלכלת מלחמה לתעשייתית סטנדרטית.
בזמן הפלישה הצפון קוריאנית, כמה מאות מטוסים מכל הסוגים השייכים ל חיל האוויר במזרח הרחוק, ממוסגר כדי להבטיח את ההגנה האווירית של הארכיפלג ולא להתערב במלחמה בחצי האי הקוריאני. בעוד שחיל האוויר הדרום קוריאני לא היה קיים למעשה, זה של פיונגיאנג התבסס על דגמים סובייטים ישנים אך יעילים של יאקובלב, לבוצ'קין (צילום) ואיליושין, המסוגלים לשתף פעולה בשלב הראשוני המוצלח של המתקפה.
השלב הראשון של הסכסוך ראה את התמוטטות הצבא והממשלה הדרום קוריאנית, נדחק לקצה הדרומי הקיצוני של חצי האי ונצור בתוך תחום פוסאן יחד עם מעט מאוד כוחות ארה"ב שנכחו. אולם באוויר, מהשבועות הראשונים פיקוד האומות המאוחדות (הגדרה רשמית של מה שהיו למעשה הכוחות המזוינים האמריקניים שנתמכו על ידי סדרה של כוחות בעלות הברית) החזיר לעצמו את העליונות האווירית, אשר לעומת זאת, מול קריסה בשדה, לא הצליחה להפוך. התוצאה של הסכסוך.
חיל האוויר, מבסיסים ביפן, חיל הים וחיל הנחתים של נושאות מטוסים, כמו גם מטוסים בריטיים, אוסטרליים ואחרים של חבר העמים, פעל ללא לאות להרוס קווי תקשורת, מסילות ברזל, גשרים וכל תשתית שלאורכה יכלו הצפון קוריאנים להעביר אנשים. וציוד לכיוון פוסאן.
נקודת המפנה של הסכסוך, בספטמבר, הייתה הנחיתה שהורה הגנרל דאגלס מקארתור בנמל אינצ'ון (תמונה), ליד סיאול, עם מעט הכוחות שהצליחו לאסוף בזמן שהיה.
כשהוא זכה בהימור מסוכן מאוד, צבא צפון קוריאה נדחק ורדף צפונה, הפך לחלוטין את תוצאות המלחמה עד כדי כך שהתפשטה הוודאות שהכל ייגמר עד חג המולד.
ללא יעדים משלמים, ה-FEAF ניסה לבצע כמה תקיפות מוטסות כדי ללכוד את הדיוויזיות הצפון קוריאניות הנמלטות, אך עם מעט הצלחה.
בינתיים, סין הקומוניסטית וברית המועצות תכננו את התערבותן להצלת המשטר הקומוניסטי הכושל. בסוף נובמבר, לאחר ריכוז כוחות שפיקוד האומות המאוחדות התעלם ממנו באשמה, שלוש מאות אלף סינים הכריעו את כוחות האו"ם במה שנותר התבוסה החמורה ביותר של צבא אמריקאי בשדה הקרב.
גם בחזית האווירית הייתה מכרעת ההתערבות הסינית-סובייטית, עם הצגתו של מה שיהיה הגיבור הבלתי מעורער של המלחמה, מטוס הקרב סוחף מיג-15 (תמונת פתיחה). נגזר ממחקרים שהתאוששו בגרמניה הכבושה על מיטב ההישגים האווירודינמיים המודרניים, הצד החזק האמיתי של המיירט הזה היה המנוע קלימוב VK-1 (תמונה הבאה), גזירה סובייטית של מנוע הרולס רויס ננה הבריטי. כמה עשרות דגימות של Nene התבקשו בלונדון על ידי משלחת תעשייתית ב-1946.
למרבה הפלא, למרות ההתנגדות הנחרצת של שירותי הביטחון, ההסכם נחתם בביטחון כללי שלמחקרים הטכניים לא יהיו השלכות צבאיות. הכלכלה ההרוסה של האימפריה המתפוררת לא יכלה להסתכן בפתיחת מלחמת סחר עם ברית המועצות, שמצד שני עדיין לא הייתה יריב מוכר.
מופעל על ידי אחת ממערכות ההנעה הטובות ביותר הקיימות, המוגדרת עם כנף סוחפת שסיפקה מאפייני טיסה עדיפים בהרבה על הכנף המרובעת וחמוש בשלושה תותחים כבדים שהותקנו במיוחד כדי להפיל מפציצים אמריקאים, הפך המיג-15 לסיוט של אוויר בעלות הברית כוחות בקוריאה והפכו מיידית כמעט את כל מטוסי האויב לבלתי שמישים בקו החזית.
הוטס רשמית רק על ידי צוותים סיניים וצפון קוריאנים, במציאות גם על ידי טייסים סובייטיים רבים השייכים ל- חיל האוויר הקרב 64 בשליחות של סטלין למנצ'וריה, המטוס החדש זכה לעליונות אווירית מיידית באזור הגבול, שזכה לכינוי סמטת מיג. כמעט בן לילה, ה-FEAF איבד את חופש התמרון שלו לאורך הגבול הסיני-קוריאני שממנו המשיכו לעבור תגבורת ואספקה לכוחות בחזית.
היתרון המובהק היחיד שהיה לאמריקאים היה ניסיונם של הטייסים, שכולם היו ותיקי מלחמת האוקיינוס השקט, בעוד שרק לרבים מהסובייטים היה רקע קרבי; הסינים והצפון קוריאנים הגיעו רק לאחר כמה שבועות של אימונים.
כדי לאזן את כניסתם של מטוסי מיג למקום, התקבלה ההחלטה הקשה לפרוס לקוריאה את מטוס הקרב המתקדם ביותר שקיים בחזית המערבית של המלחמה הקרה, ה-F-86 הצפון אמריקאי. סַיִף (תַצלוּם). מטוס הקרב היחיד הנוסף בעל כנפיים סוחפות, עם חימוש פחות חזק מהמיג-15 אך מצויד בעזרים טכנולוגיים מעולים ליריבו, כמו סיוע במיקוד RADAR ותא הלחץ, הדו-קרב בין המיג-15 לבין המטוס. סַיִף הפך לסימן ההיכר של מלחמת קוריאה בין 1951 ל-1953.
הלוחם האמריקאי (מאוד) תפס לאט לאט את העליונה בעיקר הודות לאימון המצוין של הצוותים. צוותים שלעתים קרובות נפלו טרף למה שנודע בשם "טירוף מיג", האובססיה לרדוף אחרי מיג ולהפיל אותו בכל מחיר. אף הפרת החובה שלא לחצות את הגבול לסין, שבה התבססו יחידות האוויר הקומוניסטיות ובשמייהן התנהלו קרבות מדי יום שבסופם לא נרשמו ההרג.
ה-MiG-15 נותר יריב קטלני עבור חילות האוויר של האו"ם במשך כל תקופת הסכסוך, והסב אבדות כבדות במיוחד לעוצבות של מפציצי B-29 שטסו מעל קוריאה הצפונית, שהיו איטיים ופגיעים מדי.
ב-12 באפריל 1951 ניסה ה-FEAF לפגוע בגשר Sinuiju בין סין לקוריאה עם כמה עשרות מטוסי B-29 בליווי מטוסי F-84; יורטו על ידי מיג עם צוותים סובייטים, 3 מפציצים אבדו ורבים אחרים נפגעו, רבע מכוח ההפצצה, מבלי שהמלווה הצליח לעשות דבר.
כתוצאה מ"יום חמישי השחור" לא נוסו עוד פעולות הפצצה לאור יום באזורים שסיירו על ידי מיג. אפילו משימות התמיכה הצמודות לכוחות הקרקע, שעסקו בהתקדמות ונסיגה מתמשכת לאורך חצי האי קרוב לקו השלושים ושמונה, סבלו מהפלישות המתמשכות של לוחמים סינים וסובייטים. לסכנות הנשקפות מהאויב נוספה התצורה המסוימת של שדה הקרב.
המבצע לַחֲנוֹק, שבאמצעותו ניסה ה-FEAF לחתוך את קווי התקשורת הצפון קוריאנים, לא השיג את ההצלחה הרצויה מכיוון שהסינים והצפון קוריאנים לא היו זקוקים ללוגיסטיקה מסוימת ולצורך מה שהיה צורך הם הגבילו את עצמם לתיקון הכבישים המושפעים כמיטב יכולתם.
האסטרטגיה של התמקדות בתשתיות קריטיות בצפון קוריאה, כמו סכרים ותחנות כוח, התבררה כשימושית מועטה, מכיוון שהמטרות הללו בקוריאה היו מעטות מאוד ואלה שהוצבו בסין ובברית המועצות לא היו ניתנות להשגה מסיבות פוליטיות.
חילות אוויר סובייטים הוצבו שוב ושוב בקוריאה, לבושים במדים סיניים או קוריאנים, ונלחמו נגד כוחות האו"ם לאורך כל הסכסוך.
המלחמה האווירית בקוריאה סימנה נקודת מפנה מהותית בהתפתחות הלחימה האווירית. היא ראתה את סופו של לוחם המדחף כמיירט דגל, שהועלה על ידי מטוסי הקרב החדשים והודחק (ביעילות סבירה) לתפקיד של תמיכה צמודה לכוחות הקרקע.
אפילו ההפצצה במטוסי ארבעת המנועים הענקיים ששלטו במלחמת העולם השנייה כבר לא הייתה אפשרית. שיעור האבידות הגבוה מאוד של מטוסי B-29 מעל שמי צפון קוריאה (תמונה) סגר סופית את הדף הזה של היסטוריית התעופה, והוחלף בתצורות פחות נוצצות של מפציצי קרב סילון שילחמו מאוחר יותר בווייטנאם ומחוצה לה, כמו ה-F -105 ת'אנדרצ'יף.
הדו-קרב בין סַיִף ומטוסי המיג-15 היו גם ההתנגשות הגדולה האחרונה קרב מטוסים, נלחמו בין טייסים שניסו להגיע למצב האידיאלי להפיל את יריבם לפני שהצליח לעשות את אותו הדבר. מנקודת מבט זו הייתה זו מלחמה מיושנת בצורה יוצאת דופן, לא שונה מקרבות הכלבים של מלחמת העולם הראשונה.
תוך שנים ספורות, טילי אוויר-אוויר יבואו לרשת ויעלו על הקרב בתותחים. יתרון טכנולוגי מעוקר לעתים קרובות על ידי כללי פעולה אבסורדיים, כמו זה שנכפה על טייסי F-4 בווייטנאם דמיוני לא לירות לפני שזיהית חזותית את המטרה שלך, במרחק שבו התחברות טילים הפכה לבלתי אפשרית והיית צריך לחזור קרב מטוסים.
סוגיית כללי ההתקשרות הפוליטיים הוצגה בקוריאה, כאשר החובה להתעלם מהשטח הסיני שממנו התחדשה הכוח ההתקפי הקומוניסטי, נמשכה בווייטנאם ובהיבטים שונים גם במלחמות בטרור של המאה העשרים ואחת. תיעוד נוסף של מלחמת קוריאה, שבה הסכסוך הצבאי לנצח לקח מושב אחורי לבעיה הפוליטית שיש לנהל. עם אובדן הרלוונטיות הברור של כל עליונות טכנולוגית אפשרית.
בשנות ה-50 הוצגו עשרות דגמי מטוסי סילון, שפותחו על סמך תיאוריות שעדיין הומצאו במהלך הסכסוך העולמי. חלקם לא עברו את מבחן האש ונמחקו תוך מספר שנים, אחרים אוהבים את סַיִף הם נשארו בשירות בגרסאות הבאות ובמדינות שונות עד שנות ה-70.
באופן כללי, זה היה שדה המבחן לפיתוח המושגים, הטקטיקות וקווי הפיקוד שיאפיינו מאוחר יותר את החזית האווירית של המלחמה הקרה, מה שהופך אותה לחלק היסודי של הדרך - לעתים הטררשתית - שבה התמודדו קונפליקטים הבאים.
צילום: USAF/web
