1812 היוותה נקודת מפנה עבור ההיסטוריה, כאשר האימפריה של נפוליאון, שהגיעה להדרגה המרבית, ניסתה את הפלישה לרוסיה, וסימנה באופן מפורש את שקיעתה, והובילה את אירופה, שנים אחר כך, לתקופת תקופת ה שיקום.
בינתיים, ארצות הברית פתחה במלחמה נגד הבריטים, בעיקר בגלל סיבות מסחריות. למעשה, בשנת 1807, אנגליה הייתה הקורבן של "המצור היבשתי" המפורסם שהטיל נפוליאון כדי להרעיב את הבריטים, וניתקה את כל האספקה. נהפוך הוא, ארה"ב, שמרה על יחס פציפיסטי וסוכן כפול, מכרה את מוצריה לשני הצדדים. לכן הכתר הבריטי טען את הזכות לחפש בספינות הסוחר האמריקאיות כשחצו את דרכי הסחר, ובכך למעשה מנעו מהאמריקנים את היכולת לסחור בחופשיות עם הצרפתים. זה רק הגביר את התרעומת הלאומית האמריקאית כלפי הבריטים, שמעולם לא שככו בעשורים שלאחר המהפכה. סיבות אלה, יחד עם העובדה כי הבריטים תמכו בשבטים הודים שהתנגדו להתפשטות אמריקאית, הניחו את היסודות למלחמה האנגלו-אמריקאית בשנת 1812 שנלחמה בעיקר על אדמת אמריקה.
ב- 18 ביוני 1812 הכריזה ארה"ב, שתויה מרצונות התפשטות ואימפריאליזם, מלחמה על אנגליה במטרה לספח את שטח קנדה. בפרספקטיבה זו, בנוסף לצבא סדיר, הם גם אספו מיליציה המורכבת מאזרחים פשוטים ומיליציות משבטים הודים של בעלות הברית. לבריטים, לעומת זאת, עמדו לרשות צבאות שהוצבו בקנדה וכוחות קולוניאליים הודים.
ארצות הברית ניסתה את הפלישה לקנדה אך נהדפה מכיוון שצבאותיהם לא היו מאורגנים וחסרי ידע מעמיק על אדמות קנדה. ב- 16 באוגוסט נכנע הגנרל האל לבריטים, והכניע את העיר דטרויט לאחרונה שכבשה אותה. חיילים אמריקאים בראשות הגנרל ואן רנסיללר, מהאידיאלים הדמוקרטיים, סירבו לחצות את ניאגרה ולהילחם. המלחמה לארצות הברית הייתה במקרה הגרוע ביותר, עד כדי כך שהאמריקאים ניסו נואשות להתקדם לעבר מונטריאול, אך התוכנית הוכיחה ככישלון.
הרוח החלה להשתנות בשנת 1813. דטרויט נכבשה מחדש על ידי ארה"ב, והקומודור האגדי פרי ניצח קבוצה שלמה של קרב ימי על אגם אריה, אירועים שאפשרו התקפת נגד אמריקאית כללית, גם בגלל שינוי מנהיגות: הגנרל ווינפילד סקוט , זוכה פורט ארי וצ'יפה, קיבל את הפיקוד על הכוחות המזוינים של ארצות הברית. אולם סמוך לפרנסטאון, בוצע טבח אמיתי: הבריטים, שניצחו בשדה הקרב, השאירו את האסירים האמריקאים בחסדיהם המלאים של המיליציות ההודיות, שנתנו פורקן לאינסטינקטים האלימים ביותר שלהם, הרגו ועינו את האמריקנים ניצולים (תמונה).
במהלך השנה הזו נלחם גם קרב המסלול של לונדי, אשר נטען כניצחון של שני הצדדים בסכסוך.
בשנה שלאחר מכן, 1814, היווה מסיבת אלים לבריטים, שכן המלחמה באירופה כנגד הלגיון הנפוליאון ניצחה וכתוצאה מכך נשלחו כ -18.000 ותיקים משדות הקרב של ארצות הברית לתמיכה בחיילים בריטים. יבשת ישנה. בריטניה, מודעת לכך שהניצחון יבוא רק עם כיבוש לבה של המדינה הפדרלית של ארצות הברית, פתחה במתקפה שמטרתה לכבוש את ניו יורק. צבא של כ 90.000 איש, בראשות הגנרל פרובוסט, התקדם לאורך ההדסון בניסיון לכבוש את העיר. הם נחסמו על ידי הצי האמריקני שנמצא באגם שמפליין. צבא בריטי נוסף, נחת בצ'סאפיק, כבש את וושינגטון, וגרם לבריחתו של הנשיא מדיסון. כמה מבני ציבור הועלו באש, כולל בית הנשיאות שנבנה מחדש וצבוע לבן, ובכך לקח את שמו של הבית הלבן, או הבית הלבן. בנוסף, הבריטים צרו על בולטימור, שבחיל המצב שלו הביע התנגדות עיקשת (ההמנון האמריקני הנוכחי הורכב גם הוא במהלך הקרב). הגנרל ג'קסון, מנהיג צבא אמריקני, עבר לפנסקולה, פלורידה, חטף אותה משליטה אנגלית, והחזיר אותה לספרדים, שבאותה עת כבשו את פלורידה.
המלחמה הסתיימה בחוזה גנט (בלגיה) שנחתם על ידי שני הצדדים. האמנה קבעה כי הייתה חזרה למצב הפוליטי שלפני המלחמה, השבת גבולות ואילוץ הצדדים הנוגעים בדבר לשחרר אסירים. הממלכה המאוחדת דחפה ליצור אזור חיץ שיוצב בין אוהיו למישיגן, במקום למקם את האוכלוסיות ההודיות, שניסו על ידי המלחמה, עד כדי כך שהאיום שלהם על ההתפשטות האמריקנית נחלש. הבריטים אף על פי הבטחות מעולם לא שחררו את האסירים אלא שילמו לארצות הברית כ -250.000 לירות כפיצוי על מעשיהם.
הסכסוך עדיין לא הסתיים, ואפילוגו היה קרב ניו אורלינס, ככוחות בריטים, שלא היו מודעים למקביליהם האמריקנים לתוצאת הסכם גנט, וכבשו את העיר ניו אורלינס וכמה שטחים מסביב. גנרל ג'קסון, משחרר פנסקולה, ארגן מתקפה לשטח מחדש של האזור. למרבה האירוניה, גם המלחמה הכי חסרת תועלת של המלחמה הייתה העקובה מדם, עם כ -2000 הרוגים בצד האנגלי.
המלחמה האנגלו-אמריקאית בשנת 1812 היא התייחסות לאומה האמריקאית: היא תרמה לבניית האידיאל הפטריוטי האמריקאי ומהווה את המקרה האחרון של סכסוך שנלחם על אדמת ארה"ב.
