מי היו האמזונות, הקו המיתי של הלוחמות? אנו שואלים את Strabone, "הגיאוגרף".
סטראבו, יליד Amasea בפונטוס (כיום Amasya, טורקיה), חי בין 64 לפנה"ס לבין 24 לספירה, גיאוגרף והיסטוריון, ידוע בעבודתו העיקרית, "גיאוגרפיה", בספרי 17.
ספר XI עוסק באסיה, וכאן נמצא בפרק החמישי את מושא סקרנותנו: האמזונות.
"על ההרים מעל אלבניה הם אומרים כי האמזונות גם לחיות ..."
כשסטראבו מדבר על אלבניה, הוא לא מדבר על המדינה שאנחנו מכירים. למעשה, עבור אלבניה זה אומר אומה עתיקה הממוקם בין ארמניה לבין הים הכספי.
האמזונות, שושלת של נשים בלבד, עסקו, אומר סטראבון, על כל הפעילויות הנחוצות לחיים, מחקלאות ועד חקלאות כבשים (כולל בעיקר גידול סוסים), מציד למלחמה.
"... נמרצת ביותר יעשה ציד גדול יתרגל באמנות הגארסק ..."לפחות, על פי אותם היסטוריונים עתיקים ביותר שהכירו אותם.
האמזונות, מגיל צעיר, סיפקו את צדי השד הימני כדי למנוע מכשולים בשימוש בנשק, ובמיוחד בזריקת הכידון. אבל הם השתמשו גם בחרטום, ב"סגאריס "(גרזן סקיתיאני דו-ראשי) וב"פלטה" (מגן קל). הם השתמשו גם עורות בעלי חיים כדי לייצר מה יכול להיות נחוץ.
הישרדותו של המין נבעה מן הקירבה לאוכלוסיית הגברים היחידים שנקראו גרגרייס, שגרו בקרבת מקום.
בחודשי האביב יעזבו האמזונות את אדמתם כדי לטפס על הרי טונו שבקווקז, שם, באותו זמן, נסעו הגרגרים, לפי מנהג עתיק:... ויחד עם נשים הם מקריבים קורבנות ומזדווגים כדי להתרבות. בחשאי, בחושך, כולם לוקחים את מה שקורה, וכשהם מכניסים אותם להיריון, הם שולחים אותם. אם הם יולדו נקבה, הנשים שומרות את זה אצלן, בזמן שהן לוקחות את הזכרים לגברים כדי לגדל אותם, וכל אחד מהם, תוך התעלמות מהדרך שבה נעלם, מאמץ את הילד היחיד, ורואה בו את בנו."
סטראבו גם מספר לנו שהאמזונס והגרגרים באו מהתמיסקירה.
פרצה מלחמה בין האמזונות לגרגרי.
בתום המלחמה הסכימו שני השבטים לחיות בנפרד ולקבוע את הכללים הנ"ל, המגבילים את יחסיהם להולדה.
סטראבו מספר בספרו על מה שקרא או שמע על האמזונות, והביע את דעתו על הסיפורים העתיקים והפנטסטיים האלה: "... מי יאמין שצבא, עיר או עם של נשים יכולות לשרוד ללא גברים?"
