23/06/2015 - בכל יבשת אפריקה בשנת 1950 היו 200 מיליון נפשות. בשנת 2014 נאמדת האוכלוסייה במיליארד ובמאה מיליון. בהתחשב בכך שבינתיים הטכנולוגיה והגלובליזציה הפכו את העולם לקטן יותר, מובן מאליו שאפריקה והנושאים הקריטיים שלה הם הערה תכופה על סדר היום של קנצלריות רבות.

בין אם אנחנו מדברים על פוליטיקה, כלכלה או הגירה, זה לא משנה: שאלת אפריקה היא מרכזית ואף אחד לא יודע אותה יותר טוב מאיתנו.

הרמזים העיקריים מהדהדים בתופעת ההגירה, אבל במציאות, אפריקה היא יבשת שלא נפתרה מעבר לשוליים והפוליטיקה של העולם התחתון שמקימים אותנו.

כך, בעוד שבאירופה אנו מתמודדים עם תחושת אשמה הרבה מעבר לתחום ההיסטורי (כפי שכבר נכתב במאמר הקודם) במקומות אחרים הבעיה אפילו לא עולה.

זהו המקרה של סין, קולוסוס שעדיין לא הוטבל ככוח גיאופוליטי עולמי, אך כיום נוכח היטב בכל המגזרים שמאפשרים לו להפוך לאחד.

סין היא בולימית של חומרי גלם ואפריקה עדיין השוק הטוב ביותר מצויד ונגיש. שוק פתוח, המאופיין לעתים בחלל פוליטי מוחלט.

סיכום קל: עשור גדל שיעור הצמיחה של הסחר באפריקה-סין בכמעט 20% לשנה. מחלף הגיע נפח של 200 מיליארדי דולרים רק עבור 2014 והשקעות ישירות הגיעו כמעט 3 מיליארד דולר. מתוך רפורמות השנים 90 ואילך החדירה הסינית יש כמעט כל מדינות היבשת. השקעות בתשתית תמורת נפט ומשאבי טבע.

איך זה היה אפשרי?

נתחיל באומרו כי טיוטת הנחיתה הסינית באפריקה התרחשה בשנות ה- XNXX, כאשר חלק הארי של המדינות האפריקאיות כבר השיגו עצמאות.

הקולוניאליזם של דה אפריקה שלי, היבשת השחורה הסתגלה למאזן המלחמה הקרה עם השתקפויות שונות ממדינה למדינה. ההתנגדות בבלוקים הייתה למעשה מהירה יותר במקום בו המורשת הקולוניאלית הייתה חלשה יותר, עקב שהייה קצרה (איטליה נשארה באתיופיה פחות משש שנים) או שדרוגה של המדינה המתיישבת, כמו במקרה של פורטוגל.

בדיוק הדוגמאות של פורטוגל ואיטליה מספיקות כדי להזכיר שלושה אזורי משבר עיקריים שיוסגרו בהשוואה מזרח-מערב: מלחמת האזרחים באנגולה בה ברית המועצות וקובה סייעו לממשלה נגד יוניתה הפרו-מערבית של סבימבי; מלחמת האזרחים במוזמביק עם הגרילה הפרו-מערבית של רנמו המתנגדת לממשלה המרקסיסטית של פרלימו; מלחמת אוגדן בין אתיופיה של מנגיסטו הסובייטי לסומליה של סיאד באר האמריקאי.

בשני המקרים הראשונים, מעורבותה של בייג'ינג לא היתה מסתורין. אבל מבחינה מעשית לא היתה עובדה זו חשובה, כי לפני סין היו שלושה מכשולים שאין להתגבר עליהם:

• עיקר הציר הסובייטי-קסטרו בהנהלת האינטרנציונל הקומוניסטי;
• כלכלה וחברה שעדיין מובנות על פי המודל המאואיסטי, רחוקות מהקפיטליזם הממלכתי הקיים כיום;
• כתוצאה מהנקודה השנייה, כוח גיאופוליטי כמעט אפסי (למעט מושב הקבע במועצת הביטחון).

הנקודה הראשונה היא עכשיו היסטוריה. עם תום הגוש הסובייטי, הסכסוכים שנוצרו על ידי המלחמה הקרה נסגרו באפריקה, ואקום פוליטי עצום אפשר ללידתם של סטנדרטים חדשים. אם במושבות הקודמות בריטניה וצרפת הרחיבו את הקשרים ההיסטוריים והפוליטיים, בכל האזורים הלא יציבים נפתח מרחב טוב למציע הגבוה ביותר (או פחות קפדני אם אתה מעדיף).

כך סין, שם ההכנסה לנפש מ '70 ל 2000 גדל על ידי 30 פעמים ושיעור הצמיחה של התוצר על פני עשר שנים עלה הממוצע של 8-9%, לא הצטמק.

מונע על ידי שאיפות כוח גלובלי ואנרגיה חירום, בייג 'ין אפילו לא היה את האיפוק המוסרי (כולל העולם השלישי מוסרי אתית השלישי) כי בחלקו קשירת ידיה למערב.

לסיכום: אם הריגת גורילה בטנזניה יכולה ליצור שביתה כללית באירופה, את סילוק בלתי חוקי של פסולת רדיואקטיבית או כריתת יערות מחצית הדרום אפריקה על ידי חברות סיניות ללכת מעיניהם.

וכך, בעוד שהוויכוחים הסטריליים של דעת הקהל המערבית נמשכים, סין ממשיכה את חדירתה על פני אפריקה, ומגיעה לנוכחות של עובדים קבועים סביב יחידות 800.000.

אנחנו, אנשי המערב, עוצמים את עינינו לתופעה, שעוזרים גם האנליסטים של הפלאוזוזיים המוכנים להישבע שסין היא דבר מלבד קולוניאליסטי.

כדי להבין כי התוקפנות הסינית המסחרית והפיננסית היא למעשה גורם גיאופוליטי, די לראות את המגבלות החוזיות הנובעות מחובות של מדינות אפריקאיות רבות עם בייג'ינג: 70% מחברות הכרייה באנגולה, למשל, הן סיניות.

מי מדבר על אפריקה, על דוברות, על ניצול אירופי וממשיך לנופף בצל הקולוניאליזם, שכח ככלל כמה קרה במציאות שנים. לאימפריאליזם האירופאי שקבור ההיסטוריה, אחר החליף אותו, הסיני, אשר ברמה של זכויות האזרח, הסביבה, זכויות האיגודים המקצועיים והכבוד הפשוט לחיים הוא עשרות שנים לאחור.

אירופה נסחפת, אפריקה בוערת וסין נושבת בשניהם. אבל סין ידועה, הכל מותר.

ג'אמפירו ונטורי